המצור - שהוא חלקי בלבד - על רצועת עזה נועד למנוע הכנסת מחבלים, נשק וחומרי בניין לאזור הנשלט בידי המחבלים "הרעים", אלה של החמאס. זה הבסיס לפעילות הישראלית נגד אוניות המחבלים ותומכיהם מול חוף הנגב הצפון-מערבי, חוף עזה. המטרה המוצהרת נשמעת סבירה באוזניו של כל אדם הגון והגיוני וכל שוחר שלום אמיתי: למנוע תגבור בכוח אדם, הצטיידות בנשק שיסכן את אזרחי ישראל ובניית ביצורים שבמוקדם או במאוחר יקיזו את דמם של חיילי צה"ל. את ההיגיון הפשוט הזה לא ניתן לשווק לאנטישמים מוסלמיים, לאנטישמים נוצריים ולאוטו-אנטישמים יהודיים. אלה יתמכו בכל מעשה שתכליתו החלשת ישראל.
למרבה הצער, את ההיגיון הפשוט הזה קשה לשווק גם לאזרחיה המבולבלים של מדינת ישראל, שעדיין כבולה בהבחנה האוסלואידית המעוותת בין מחבלים "רעים", אלה של החמאס, לבין מחבלים "טובים", אלה של הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף)
כולה ושל פתאח, אלה שבראשם עמד רב-המחבלים ערפאת ושבראשם עומד היום יורשו, מכחיש השואה אבו-מאזן. מטרותיהם זהות ורק סגנונם והופעתם שונים.
בחסות "שלום" אוסלו איפשרה ישראל של שנות התשעים של המאה העשרים להכניס לארץ ישראל את צבא הכיבוש הפלשתיני של ערפאת, כלומר רבבות מחבלים ובני משפחותיהם, הגרעין של צבא המדינה הפלשתינית המפורזת כביכול. בחסות אותה תפישה מעוותת ממשיכה ישראל של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת לאפשר את הכשרת "כוחות הביטחון הפלשתינים" - מחבלים במדים - בידי הגנרל האמריקני דייטון. כאשר ישראל במו ידיה מטפחת צבא של מחבלים "טובים" ומאפשרת את פעילותו בתוככי ארץ ישראל, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מאבקה למניעת כניסתם של מחבלים נוספים לחופי ארץ ישראל.
בחסות "שלום" אוסלו סיפקה ישראל של רבין ופרס אלפי רובים למחבלים, רובים שכצפוי מראש - ולמרות הדרישה "אל תתנו להם רובים!" - הפילו חללים יהודים במלחמת אוסלו, תוצאתו הצפויה מראש של "שלום" אוסלו. כאשר ישראל במו ידיה חימשה את צבא המחבלים "הטובים", הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מאבקה למניעת הכנסתם של סוגי נשק נוספים דרך חופי ארץ ישראל.
בחסות "שלום" אוסלו ממשיכה אפילו ישראל של ימינו לבנות עיר ערבית חדשה בלב ארץ ישראל, ועוד בימים שבנייה ליהודים מוקפאת ונאכפת בנחישות ובחוסר רגישות. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מאבקה למניעת הכנסתם של חומרי בניין דרך חופי ארץ ישראל.
חשוב לפיכך להסתכל בעוד מבט על המשט. יש לבחון אותו גם מנקודת הראות של הסתירות בהתנהגותה של מדינת ישראל. מצד אחד היא מסתבכת מול דעת הקהל העולמית בניסיונה לבלום כניסתם של מחבלים, טילים ומלט ל"חמאסטאן" ומצד שני היא מאפשרת במו ידיה את הקמתה של "פתאחלנד" בלב ארץ ישראל. את האיוולת הזו שום הסברה לא תצליח לשווק.