|
|
| לא ניתן להתעלם מהעובדה שככל שניסינו, ביותר משלושים השנים האחרונות, למצוא חן בעיני העולם - ניסיון שהוא הפוך מהוראות התורה הקדושה, כך הסתבכנו יותר ויותר. מרגע שהחלטנו, בהסתמך על כוחו הגדול של צה"ל, לוותר על שטחים שכבשנו במלחמת מגן, אנחנו מידרדרים והולכים | |
|
|
|
סיפור המרגלים די ידוע ובמהלך הדורות דנו רבים וטובים בלקחים הנלמדים ממנו. גם אנחנו התייחסנו אליו לא אחת בשנים קודמות, אבל מסתבר שהתופעה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב למרבה הצער, ותמיד מתגלים לקחים אקטואליים בפרשה העתיקה הזאת. הסיפור בקצרה: משה שולח שנים עשר נשיאי השבטים לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן כאשר משימתם היא [במדבר י"ג]: [יח] וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. [יט] וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. [כ] וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן (...). כלומר, מטרה מודיעינית. כי רצוי מאוד שלפני מקבלי ההחלטות יהיו כמה שיותר נתונים על אודות היעד שהולכים לכבוש.
הם שבים כעבור ארבעים יום ומדווחים אמת על מה שראו: [כז] וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. [כח] אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. [כט] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. כאן, יש להניח, השתררה דממת הלם בעם. או להפך, או שכולם כאחד פצחו בדיבור נרגש על אודות הנתונים (עֲמָלֵק, וְהַחִתִּי, וְהַיְבוּסִי, וְהָאֱמֹרִי) המפחידים ששמעו זה עתה. בלי שאמרו זאת בפירוש, לכולם הייתה ברורה המסקנה: לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. תחושת אין-אונים השתלטה על העם, רפיון רוח כללי [פרק י"ד]: [א] וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. זה מה שעושים כשחשים אין-אונים, בוכים. אחר-כך גם עולים רעיונות מוזרים כמו נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, אין לנו כוח למלחמות, עדיף לוותר.
צריכים לזכור שהאירוע הזה בא בהמשך ועל-רקע מה שקראנו בפרשה הקודמת [פרק י"א]: א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. ומיד אחר-כך: [ד] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. והשיא הוא מה שקראנו בסוף הפרשה הקודמת: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה. רש"י מצטט מהמדרש את פירוש חז"ל לסמיכות שתי הפרשיות הללו: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים - לפי שלקתה על עסקי דבה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. ובאמת, איך זה שלא לקחו מוסר מאירוע שהם היו עדים לו? מסתבר לומר שהיא הנותנת, האירועים המסופרים בפרשה הקודמת, אירועים לא נעימים של ירידות רוחניות, החלישו את כוח העמידה שלהם עד לכדי נפילה קשה.
אגב, זו תופעה מוכרת ועמדנו עליה ב מאמרנו מלפני כשבועיים, לפרשת נשא. כוח העמידה מותנה בשמירה קפדנית על המסגרת הרוחנית. כשמוותרים לעצמנו פה ושם בדברים קטנים לכאורה, בסוף זה מידרדר לכדי נפילה קשה ח"ו, כי לא נשארים לנו מאגרי כוח שמהם נוכל לשאוב את היכולת לעמוד מול הקשיים המתחדשים. אולי אפשר להשוות את זה לספורטאי המתאמן לקראת התחרות הגדולה. המאמן קבע לו תוכנית עבודה מדויקת וסדר יום קפדני, כולל כמה קלוריות יצרוך ביום וכמה שעות יישן. עד שתתקיים התחרות, עליו להתנזר מכל מיני עניינים שהוא נורא אוהב, כגון בילוי לילי בפאב ושתיית אלכוהול. את מרבית ההוראות הוא ממלא בקפדנות, אבל הוא מתקשה לשלוט בתאוותו לאלכוהול נניח. משהו קטן, נראה לו לא משמעותי, אבל כשהוא מגיע לתחרות - מתגלה האמת, שלמשקה הזה יש השפעה מכרעת על כושרו להתחרות והוא מפסיד.
אבל הגשמיות זה רק משל, ברוחניות העניינים מורכבים קצת יותר וגם אינם ניתנים להוכחה מדעית. לכאורה הם גם אינם כפופים לחוקי המדע, אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שככל שניסינו, ביותר משלושים השנים האחרונות, למצוא חן בעיני העולם - ניסיון שהוא הפוך מהוראות התורה הקדושה, כך הסתבכנו יותר ויותר. מרגע שהחלטנו, בהסתמך על כוחו הגדול של צה"ל, לוותר על שטחים שכבשנו במלחמת מגן, אנחנו מידרדרים והולכים. ככל שניסינו לשפר את תדמיתנו בעיני העולם בדרך של מחוות וויתורים למבקשי נפשנו - כך הגברנו את האנטישמיות עד למצב הנוכחי, בו כל העולם כועס עלינו על שהעזנו לממש את זכותנו הבסיסית והחוקית להגנה עצמית. וכדאי שלא נשלה את עצמנו, זה עוד לא נגמר. כלומר, אם נמשיך להתרפס בפני הטורקי ודומיו.
מכאן נובעת מסקנה פשוטה, ברגע שנשיב לעצמנו את גאון יעקב, ברגע שנשוב למודעות שאנחנו כאן כי זה שלנו, כי כך כתוב בתורת אמת תורת חיים - נפסיק להתרפס בפני כל זב ומצורע והעולם כולו יכבד אותנו. וזו כמובן הדרך הישרה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.
|
