עולם הספרות שלנו סיפק לאהרן מגד עלילות לאחדים מהרומנים שלו. המעניינים מביניהם הם הרומנים שבהם תבע את עלבונם של אלה שעָוְלוּ להם: סופרים וחוקרי ספרות, אך גם עורכים, נקדנים ומגיהים. כולם היו קורבנות של טבע האדם כפי שהוא מתגלה בעולם הספרות: מזה - קנאת סופרים, שאיפה לכוח ורדיפת
כבוד, ומנגד - ספקות סופר בכישרונו, פחד מכישלון ומורך-לב.
ב-1996 הוסיף מגד לספריו אלה את הרומן "עוול" וגם בו חשף את הנעשה מאחורי הקלעים בחיי הספרות הישראלית, אך הפעם עסק בו בעוול שנעשה לסופר ותיק על-ידי עמיתיו ממשמרת סופרים צעירה יותר על-רקע יריבות אידיאולוגית-פוליטית.
הסופר הוותיק שעָוְלוּ לו ברומן המרתק הזה הוא המשורר יעקב לוינשטיין, אשר פרסם ב-1951, שלוש שנים אחרי מלחמת השחרור, פואמה בשם "בקעת הירח", אך לא בשמו, אלא תחת הפסבדונים "אסף הגואל". בפואמה זו תיאר לוינשטיין את "המסע הנועז והטראגי של כיתת החיילים בת שלושה-עשר הנערים לעבר גבול סיני - לעבר הבלתי נודע - בחודש האחרון למלחמת השחרור, מסע של כמיהות, של אהבה חושנית לארץ, של ציפייה להתממשות איזו תקווה שהייתה צפונה בלבבות מאז ומקדם". מכל הפירושים שניתנו לסמליות המסע של קבוצת החיילים הזו לסיני, שיכנע ביותר הפירוש שייחס למסעם של לוחמי תש"ח לסיני את החיפוש אחר המהות הרוחנית של האומה שעוצבה במדבר סיני, בטרם כניסתם של גאולי מצרים הפרעונית לארץ המובטחת, כי פירוש זה קשר בין הזמנים - בין מטרת המסע במדבר אז להקמת המדינה בעידן הציוני.
אף שהפואמה החזונית "בקעת הירח" זכתה להערכה רבה והציבה את "אסף הגואל" בין המשוררים החשובים של "דור בארץ" - משמרת הסופרים הראשונה בספרות הישראלית הצעירה - נמנע לוינשטיין מחשיפת זהותו וגם לא פרסם יצירה נוספת במשך כעשרים שנה. אך ב-1969, שנתיים לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ובהשפעתו, שבר לפתע את שתיקתו ושלח למוספי הספרות המרכזיים פואמה חדשה, אך הפעם לא תחת הפסבדונים "אסף הגואל", אלא בשמו האמיתי. אף שבעשותו כך התכוון שהפואמה החדשה תיבחן לעצמה וללא תהילתה ותמיכתה של הפואמה הקודמת, היה דמיון רעיוני בין שתיהן. גם בפואמה "עד שילה" הבליט לוינשטיין את הקשר בין הזמנים - בין הלוחמים אשר שחררו את יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים ובין הלוחמים ששחררו את הארץ בתקופתו של יהושע בן-נון.
רק אחד מששת העורכים הספרותיים, שאליהם שלח לוינשטיין את יצירתו החדשה, זיהה את הדמיון הרעיוני ופואטי בין שתי הפואמות, אך גם הוא כאחרים דחה את פירסומה של "עד שילה" בלי לנמק את החלטתו. במכתב לאחד מידידיו הסביר לוינשטיין את סיבת הדחייה של "עד שילה", אף שלא נפלה מהפואמה הקודמת באיכותה הספרותית: "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה" (ע' 221).
בהסברו זה של לוינשטיין חידד מגד היטב את ההבדל האידיאולוגי בין לוינשטיין לבין העורכים שדחו את הפואמה "עד שילה". לוינשטיין האמין ברעיון ארץ ישראל השלמה. לכן לא התמיד בכתיבה, אלא זו התפרצה מתוכו רק אחרי שתי המלחמות שהחזירו לבעלות העם היהודי חלקים מהמולדת בהיקפה המלא, ובהשראתן כתב את "בקעת הירח" אחרי מלחמת 1948 ואת "עד שילה" אחרי מלחמת 1967. השקפת העורכים שמנעו את פרסום הפואמה "עד שילה" הייתה שונה. מאחר שהשתייכו למחנה הפוליטי שהתייסר עדיין מתוצאות מלחמת 1948, לה ייחסו את עוון הנישול (בהגדרת ס. יזהר), לפיכך ראו בתוצאות מלחמת 1967 חטא אפילו חמור יותר - חטא הכיבוש (בהגדרת
עמוס עוז). גבריאלה אביגור-רותם, שהדביקה את הכינוי "נְסוֹגָאים", ברומן "אדום עתיק" (2007), למחנה הפוליטי שהצמיד את עוול ה"כיבוש" לתוצאות מלחמת 1967, חוותה מיד את נחת זרועם של עמיתיה הפוסט-ציונים. הם ביטלו באופן מאורגן את ערכו של הרומן שלה, אך ורק על שום שביטא גם הוא "אהבה חושנית לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה", על-פי מסורת הרומן הציוני.
במושגי הפולמוס הספרותי-פוליטי שהתנהל בין הסופרים בשנת פירסומו של הרומן "עוול", כשלושים שנה אחרי מלחמת 1967, כבר גינו "השאננים לציון" - "הנסוגאים" בין הסופרים - כספרות לאומנית-פשיסטית יצירה כמו זו שביקש לוינשטיין לפרסם, אם ביטאה "אהבה חושנית לארץ", כיסופים להתממשות "איזו תקווה שהייתה צפונה בלבבות מאז ומקדם" ושמחה על שיבה יהודים "עד שילה". יתר על כן: באופן מאורגן ובכל השופרות שהיו בחזקתם לעגו "השאננים לציון" לקומץ הסופרים שנשאר נאמן להנחת המוצא של הציונות - לפיה ארץ ישראל בשלמותה היא מולדתו של העם היהודי, ולכן מטרת הציונות היא לייסד בה מדינת לאום לעם היהודי ולכנס לתוכה בהדרגה את יהודי כל העולם.
כלומר, באמצעות ההבדל בין האופן שבו התקבלו שתי הפואמות של לוינשטיין הצביע מגד על תופעה מסוכנת שהתחזקה והלכה בחיי הספרות שלנו במהלך הוויכוח על עתיד השטחים, שהתעורר בחברה הישראלית אחרי סיום מלחמת ששת הימים - התארגנותם של סופרי "מחנה השלום" נגד עמיתיהם - סופרי "המחנה הלאומי". מטרת ההתארגנות של "השאננים לציון" הייתה לפעול מאחורי הפרגוד להשתקת קולם של סופרי "המחנה הלאומי", על-ידי מניעת הפרסום של יצירותיהם בכל במה שהחזיקו - מוסף הספרות בעיתון, כתב העת, הוצאת הספרים ובימת הדיון באוניברסיטה.