במשיכת החבל בינינו לבין הערבים בכלל והפלשתינים בפרט, התופעה שאפיינה את התקופה עד מלחמת ששת הימים הייתה שאנו היינו סמוכים אל שולחן ההבלים של היריבים שלנו. לא היינו צריכים להשתמש בראש היהודי כדי ליזום. די היה לנו לשבת ולחכות היכן הם ימעדו. מכאן אמירתו של
אבא אבן ש"הערבים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אבל לא עוד. מאז 1967, למעט תקופות קצרות באמצע, במשחק הכיסאות התחלפו היושבים. הערבים לא צריכים לעשות מאומה ורק להמתין, לא הרבה, לפאשלות מבית היוצר של ישראל. אירוע השיט לעזה הוא הדוגמה הטרייה. אנחנו, שהצלחנו במשך השנים להציג את חמאס כארגון טרור שאין איתו שיג ושיח, נותנים לו את מלוא החשיפה. הוא פרטנר. אנו אלה שהפכנו אותו לפרטנר, וכל הבל פה אחר שווה פחות מקליפת השום. ככה במתיחת המו"מ לגבי שחרור גלעד שליט וככה לגבי ניהול המצור על עזה.
שוב ושוב נוכחנו שאין כיבוש נאור ואין נשק טהור. יש כיבוש כפוי ונשק בלתי ראוי. שליטה לאורך ימים בשטחים לא לך ובאוכלוסיה זרה שלא רוצה בך, גורמת במקרים מסוימים להיעדר שליטה על מה שאתה עצמך עושה. גם אם לצורך הגנה.
אנשי הקומנדו של חיל הים עשו את שלהם בתנאים קשים ובלתי צפויים. כישראלי וכווטראן של צבא ההגנה לישראל אני לא רק מזדהה איתם במקרה זה, אלא משבח את אומץ ליבם. הם בסדר גמור. מה שלא בסדר ומי שלא בסדר, אלה המוחות העקומים שקבעו את המדיניות. ולא זו בלבד, אלא במעשים ובמחדלים אלה המדינה משחקת לידי יריבים ואויבים כאשר הם צוברים את מלוא הדיבידנד ממעשי האיוולת. אך זאת רק תוצאה אחת ממציאות עגומה שאליה התרגלנו, ועליה בעצם אני רוצה לכתוב - מציאות שלכאורה היא שלווה מאוד ולא עושה כותרות. כמו לדוגמה העיר אריאל וראשה רון נחמן. יאמרו: מה עניין שמיטה להר סיני, ומה שייך המשט לעזה לאריאל שבשומרון. אבל שייך מאוד. שניהם בנים לאותה אימא מדינית.
לאחר שקראתי במוסף הארץ (14.5.10) את המסה - מסע לנבכי אריאל וראשה רון נחמן - תחת הכותרת
"לשיר עם רון - איך קרה שרון נחמן, ראש העיר אריאל עבר להתגורר בחממה" - חשתי איזו טלטלה. תופעה מיוחדת במינה: בין הזיה לחזון, בין דמיון למציאות, בין כדור פורח לגן פורח, בין פקעות סחלבים לבין הסָפָר של ראש העירייה, בין פאטה מורגאנה לנווה. לא ידעתי עם מדובר במדינת ג'ורג'יה במאה ה-19 או במדינת אריאל במאה ה-21, בין הייראם בינגהאם ודייוי קרוקט לבין רון נחמן.
אריאל היא עיר קטנה בממדים ישראלים. על-פי נתוני המנהל האזרחי המעודכנים, היא מונה כעת יותר מ-18,000 תושבי קבע נוסף על כ-11,000 סטודנטים של מכללה אשר בדומה לעיר עצמה היא קטנה אך שמה יצאה לפניה. היא שוכנת בלב השומרון, ממזרח לראש העין, מדרום לשכם ומצפון לרמאללה. היא הוקמה כהתנחלות בשנת 1978 והוכרזה כעיר בשנת 1998. ראש העיר רון נחמן נמנה עם מייסדיה. היא מותג. אם מישהו, במקרה, לא שמע על אריאל, שכן היא לא בחדשות, הוא ייתקל בָשֵם באחת הצמתים בכבישיי האורך והרוחב במרכז. על המפה תמצאו אותה, קרוב לקו הירוק, בשרון, והיא מחוברת בכביש המהיר מס' 5 מגוש דן, אך עם אצבע משולשת ללב השומרון. רמת החיים בה, מן הגבוהות ביישובים הישראלים, משקפת את מוצאם של התושבים. דרום אפריקה, ארה"ב, אנגליה, קנדה, חבר העמים בעבר וחלק ממפוני נצרים מיישובי גוש קטיף, וגם אלה שנולדו בה.
ויש גם עזרה משיחית מן החוץ. תורמים אוונגליסטים ותיירים אוונגליסטים מאמריקה ומאירופה שהשם "אריאל" - התנ"כי - אומר להם משהו. התרומות מופנות בעיקר למתקני ספורט כמו מגרשי טניס, אצטדיון, בריכת שחייה. בקיצור, קולוניה שנעים לחיות בה. וכמו ב-good ol' west, ככה בנהירה למזרח שלנו "לא היה פה חוק, אני הבאתי את החוק לפה" - אומר מושל אריאל רון נחמן. אריאל הוא היישוב הרביעי בגודלו בשטחים (לאחר מודיעין עילית, ביתר עילית ומעלה אדומים) והוא במעמד של עיר. בעיר שוכנת, כאמור, המכללה הציבורית הגדולה בישראל, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, שמשווה למקום אופי אקדמי. מעמדה המדיני שנוי במחלקות בין ישראל לפלשתינים. הישראלים רואים בה חלק מן הגושים שייכללו בתוך שטח ישראל במסגרת חילופי שטחים אחרים. הפלשתינים לא רואים זאת ככה.