קריאת פסקי דין המפורסמים ברשומות מעלה הרהורים נוגים באשר לכשירותם של שופטים מסוימים לחרוץ משפט צדק. האדם הממוצע חייב להיאבק עם הטקסטים המפותלים והמסובכים ובדרך-כלל לצאת וידו על התחתונה. למה הדבר דומה - לחרטומי מצרים אשר פיתחו את הכתב הנושא שמם - "כתב החרטומים" וזאת על-מנת להרים עצמם מעם הפלבאים והאיכרים המצרים העלובים ולהעמיד עצמם במעמד השני רק לאלילי מצרים. התחושה העוברת למקרא פסקי הדין היא כי כך בדיוק נוהגים שופטי ישראל.
לעורכי הדין המגחכים למשובתם של השופטים העולה מהנאמר לעיל נאמר: הבה ותרגיעו. כך בדיוק, בניסוחים מפותלים, מתפתלים ומסובכים להלל, נוהגים גם עורכי הדין המבדלים עצמם בכך מהמון לקוחותיהם ה"נבער" על-מנת להאדיר המוניטין ובכך לגבות תשלומי-עתק שלא תמיד מגיעים להם.
בכינוס לשכת עורכי הדין שנערך בסוף מאי 2010 באילת, הוצגו שתי תזות שונות לפירוש תקפותו של חוזה בהתאם לנאמר בו.
השופט בדימוס
אהרן ברק, אשר גרס ב
'הלכת אפרופים' שלו (לא נפרט המקרה המשפטי באשר עוסקים אנו כאן בעיקרון, במהות ולא במקרה מסוים. החפץ להכיר המקרה הספציפי יפנה לוויקיפדיה באינטרנט), גורס כי חוזים יפורשו בפרשנות תכליתית - דהיינו, כל הטקסט בחוזה נתון וצריך להיות מפורש על-ידי השופט באשר לנסיבות שהביאו את עורכי החוזה לכתוב אשר כתבו. אין לטעמו אפשרות עקרונית לקבל את הטקסט כפשוטו, עליו לפרשו ולדוש בו לפני ולפנים, באשר לנסיבות שהביאו את הצדדים לחוזה לכתוב את אשר כתבו בחוזה הסופי ביניהם, גם אם המדובר בטקסט המובן לכל הדיוטה (הקורא הסביר) ושאינו משתמע לשתי פנים.
לעומתו, קורא עליו תיגר השופט העליון
יורם דנציגר, הטוען כי "הלכת אפרופים" לעיל של אהרן ברק הינה שגויה ויש לבדל טקסט פשוט ומובן לכל בחוזה ולקבלו בבית המשפט כפשוטו, בעוד שבמידה שקיים כפל לשון או אי-בהירות במובנו של הטקסט בחוזה, הרי רק אז יפנה השופט לבירור הנסיבות שהביאו הצדדים לערוך את החוזה, וזאת על-מנת לעמוד על כוונת הצדדים לאשורה בזמן עריכת החוזה.
על-מנת לאשש טיעונו, הביא השופט העליון יורם דנציגר נתון ממשאל אשר נערך בין עורכי הדין-באי הכינוס, כ-200 במספר. הללו התבקשו לענות על השאלה "האם המליצו ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט בכל עניין הדורש פרשנות לחוזה?", והנתון המזעזע הוא כי 91% השיבו על השאלה בשלילה נחרצת - דהיינו, הם אינם ממליצים ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט, עקב אכיפת "הלכת אפרופים" על השופטים.
נקדים ונאמר: אנו בהחלט סמוכים ובטוחים כי שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר צודק בטיעונו והאזרח אהרן ברק טועה ומטעה את ציבור השופטים, עורכי הדין וציבור הלקוחות הנזקקים לפסיקת בית המשפט. חמור מכך, השלכות התנהלותו זו של ברק מביאות בבירור לדיקטטורה שיפוטית, לסיכול ממוקד של הדמוקרטיה ו
חופש הביטוי והמחשבה של בני אנוש.
נוסיף ונאמר כי טעותו של האזרח אהרן ברק אינה נובעת מתום לב אלא זוהי טעות מכוונת, בזדון לב, הבאה במודע ובכוונת מכוון לשרת אג'נדה אליטיסטית, כוחנית, אג'נדתית וטוטליטרית-שיפוטית ועל כל נעמוד בהמשך.