לתפארת ההלקאה העצמית
הכותרת זכורה ושגורה מהגדה של פסח, בה מתחרים גדולי התנאים - רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא - כמה לקו (המצרים) על הים: חמישים, מאתיים או חמישים ומאתיים מלקות. תחרות זו חלפה בראשי לנוכח התחרות הבוטה בקרב 'בעלי דעה ודיבור' שהתחרו ביניהם מי יעצים יותר את מלקותינו על הים בעקבות המשט לעזה (הראשון. עד לרגע כתיבת השורות כבר היה שני, שהסתיים ללא אלימות).
כל מישדרי הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות הכתובה, דפי החדשות וטורי הדעות באינטרנט גייסו פרשנים ומסבירנים שנלחמו ביניהם מי יבָכה יותר את גודל האסון שניתך עלינו על-ידי חיילי השייטת; מי יקדיר יותר את תוצאות ההשתלטות הצה"לית על הספינות האלימות; מי ינבא יותר שחורות (שהן ורודות בעיני נביאי התקשורת) אודות הצפוי לנו בעולם המדיני.
"הפסדנו את המלחמה ועזה תשוחרר מכבלינו" - זה פחות או יותר משפט הסיכום של גלי הבירבורים ששטפו את התקשורת. גל עכור לא פחות, נבע מפי פוליטיקאים, מן המרכז ושמאלה, שפתחו במירוץ שכותרתו "על הים לקו", לתפארת ההלקאה העצמית. והפעם עלה בראשי זכר פוגרום 'סברה ושתילה' (82) שבו נוצרים טבחו במוסלמים בלבנון תחת כיבושנו. בשל אגרופי ההלקאה העצמית החסודה הפסדנו את המלחמה בלבנון.
'ארגונים' תחת מדינות
על כתפיה של מדינת ישראל מוטלת שליחות; ללמד את ה'עולם' איך נלחמים בטירור גם אם הזאב מתחפש לכבש וליונה. למדינת ישראל יש קבלות מלפני דור על חינוך ה'עולם' לא להיכנע לחטיפות מטוסים וליזום התערבות אקטיבית לשחרור בני ערובה. צבאות העולם למדו משהו מסיירת מטכ"ל, מה'מוסד'. הדיפת המתקפה הימית הנוכחית על ישראל היא פרק נוסף במסכת זו, ויש להילחם בגיזרה זו כמו שנלחמים בשדה הקרב - בנחישות, ולאו דוקא ברגישות.
שני מסרים בפי בגיזרה זו;
תם עידן המדינות
האחד; מי שיישיר מבט למציאות העולמית יבחין שיש ערך מועט מאד לאמנות בינלאומיות בתחומי מלחמה ושלום שנחתמו על-ידי מדינות תקניות עם משטר ודגל. מלחמות העולם הנוכחי מתנהלות באמצעות ונגד 'ארגונים' ו'תנועות' וטרוריסטים ואנרכיסטים. אזרחי מדינות שונות חוברים למטרות לוחמניות אלו, ופקע מעמדם של המדינות ה'רשמיות' בחזיתות האמיתיות הללו. מה ערך לאמנה בינלאומית בדבר נשק גרעיני, למשל, כאשר 'תנועות חופש' זוממות להשיגו? מה ערך לאמנת הצלב האדום כאשר שבויים מוחזקים בידי ארגוני טירור מחוץ ל'משפחת העמים'?
ודגש נוסף בחזית זו; מדינות 'תפסו את הפרינציפ' והן תומכות-טירור בדרכי התחזות ומרמה; פעילות באמצעות ארגונים עצמאיים, כביכול והסתתרות מאחורי גבם. כך חי ובועט ארגון הטרור של אל-קאעידה וצאצאיו בכל העולם. לאחרונה הצטרפה טורקיה למשחק שקוף זה ב'משט השלום'. טורקיה 'איננה צד לעניין' והיא רק 'מגינה על אזרחיה המותקפים'. הסברה ישראלית אגרסיבית צריכה לקרוע את המסווה ולהוכיח את חיבוקה של טורקיה עם תמנון הטירור, במישרין ובעקיפין. לוחמה הסברתית זו צריכה להתמקד לא רק במדינות תמנוניות אלא ב'ארגוני זכויות' גלובאליים למיניהם המשרתים, ביודעין ושלא ביודעין, את הטירור ואת הפשיעה הבינלאומית, ומעניקים להם חסות ו'סיפור כיסוי'.
להשתלב בשיטה
כבר הצענו בעבר שגם מדינת ישראל תאמץ לוחמה ממוקדת באמצעות 'ארגונים אזרחיים קיצוניים' אשר המדינה איננה אחראית לפועלם. ברוח זו לא הייתי מתנגד לשמוע הודעת אזהרה מטעם 'ארגון צוללני הר הבית' הקיצוני כי פצצת טורפדו הוצמדה לתחתית ספינת הדגל של המשט, והיא מצויידת במנגנון להפעלה מרחוק...
הפעם אוסיף שראוי לפתוח גם את חזית ההסברה המדינית ל'ארגונים' ולדוברים בלתי רשמיים היכולים להרשות לעצמם לדבר בשפה פחות דיפלומטית ונטולת-כפפות, המובנת יותר בעולם הצבוע. הייתי מצפה למשל לשמוע בכלי התקשורת הודעה מטעם הארגון הרשמי למחצה 'תנו לחיות במזרח התיכון' שיתקוף בבוטות את ראש ממשלת טורקיה, למשל, לאמר: "בידי הארגון הוכחה ברורה למעורבותו האישית של ראש ממשלת טורקיה המוסלמי הקיצוני בעידוד המשט הטירוריסטי". וכן הלאה על זו הדרך.
"רבי יוסי הגלילי אומר... אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים הייתה של ארבע מכות וגו'. רבי עקיבא אומר מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים הייתה של חמש מכות וכו' ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח).
פרשני המדרש והגדה-של-פסח הפליגו בהסבר המחלוקת ומשמעותה, זה בכה וזה בכה. לפי דרכנו אולי יש לומר שלפנינו הפחת רוח גאולה וישועה גם בדרך של מעין 'תחרות דרשנית' למטרות חינוכיות...