מחשיבה מדרשית לחשיבה הלכתית

מה לך אצל הגדה?

• "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. תני: ר' עקיבא אומר - צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות! צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו".¹

אין ספק כי לא מדובר כאן בעוד "מחלוקת" רגילה בין שני תנאים המתווכחים ביניהם; תשובתו של ר' אלעזר רוויה בציניות כלפי פירושו של ר' עקיבא, ולמעשה הוא מלגלג על דבריו.² אך לא תירוצו של ר' עקיבא הוא שעורר את חמתו של ר' אלעזר, אלא דווקא עצם השאלה שהוא מתמודד איתה, שכן ר' אלעזר אינו מסתפק בהצעת פירוש אלטרנטיבי, ציני ומלגלג, לפירושו של ר' עקיבא, אלא קורא לו להדיר את רגליו מעיסוק בשאלות מעין אלו ולחזור לעסוק ב"נגעים ואהלות". על כן בראש ובראשונה עלינו לבאר מדוע לדעת ר' אלעזר ר' עקיבא אינו ראוי לעסוק בדברי אגדה? ובלשונו של בעל שו"ת "מנחת יצחק":

• הדברים הנזכרים צריכים פירוש, דהלא אגדה היא חלק מתורה שבעל פה, משנה, תלמוד הלכות אגדה. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה, ויש זוכה לכולן, ומדוע ייגרע ר' עקיבא, שנאמר לו 'מה לך אצל אגדה'?³

שנית, עלינו לבאר מדוע ר' אלעזר מפנה את ר' עקיבא לעיסוק ההלכתי ב"נגעים ואהלות"? ועל כולנה יש לברר מהו הלקח שאנו יכולים להפיק מהתשובות לשאלות אלו. "נגעים ואהלות" בלשונם של חז"ל הנם שמות קוד לנושאים שמתקיימים בהם דיונים הלכתיים מפורטים ביותר. לדוגמה: "נגעים ואהלות, מקרא מועט והלכות מרובות".⁴ בעיון ראשוני ושטחי אפשר היה לומר כי ר' אלעזר "שולח" את ר' עקיבא לדון בנושאים ההלכתיים האלו משום שהוא מעדיף את הדיון ההלכתי המעשי מהעיסוק חסר החשיבות הפרקטית בשאלת עלייתה של הצפרדע. אלא שפירוש שכזה אינו מסתבר. לו היה ר' אלעזר אומר כי עדיף לו לר' עקיבא לעסוק ב"תפילין ושבת", אכן אפשר היה להסיק כי הוא מעדיף לעסוק בעניינים מעשיים, אך משהפנה את ר' עקיבא לענייני "נגעים ואהלות", שלא נהגו באופן מעשי בדורות שלאחר החורבן, הרי שעלינו למצוא נימוק אחר להעדפה זו. לפיכך, ברצוני לטעון כי העדפתו של ר' אלעזר אינה לנושאי "נגעים ואהלות" דווקא, אלא לעצם צורת החשיבה ההלכתית,שהוא מבכר על פני צורת החשיבה המדרשית. נראה לי כי להעדפה זו משמעויות מרחיקות לכת הנוגעות לעולמנו - הן בהיבטים חינוכיים, הן בהיבטים רוחניים ומחשבתיים. חשיבה הלכתית וחשיבה מדרשית שאלתו הבסיסית של ר' עקיבא על אודות הצפרדע הנה שאלה שאיננה ניתנת להכרעה, ויתרה מזאת - אין כל צורך להכריע בה. למרות הקושי הגלום בפסוק, כל תירוץ שיינתן לקושיה זו הוא שווה ערך לכל תירוץ אחר, ולא תיתכן העדפה של דעה אחת ודחייתה של דעה אחרת. תירוצו הציני של ר' אלעזר אינו נופל באיכותו הפרשנית מתירוצו הרציני של ר' עקיבא, ואיש אינו יכול להכריע בין שני הפירושים. זאת ועוד, נראה גם כי אין צורך להכריע בין שני פירושים אלו, שהרי "אין מקשים על הדרוש", ורבות הן דרשות חז"ל הסותרות זו את זו ואין פוצה פה ליישבן. צורת החשיבה המדרשית הזו קנתה לעצמה שבת במקומותינו בדמות מושג ה"נרטיב". על-פי השקפה פלורליסטית-מודרנית זו, אין ולא תיתכן מחלוקת בין ר' אלעזר לר' עקיבא, שהרי כל אחד מהם מציג את ה"נרטיב" הפרטי שלו לסיפור הצפרדע. לא שייך לדון בשאלה "מי צודק", שהרי מי יעלה לנו השמיימה להשיב תשובה על שאלה זו. על כורחנו נמצאנו אומרים ש"כולם צודקים" - כל אחד על-פי הנרטיב שלו. צורת החשיבה הזו הנה ניגודה הגמור של החשיבה ההלכתית. בעולם ההלכה קיימות דעות מדעות שונות, אך אין בו ולו שמץ קצהו ממושג ה"נרטיב". בעולם ההלכה אומנם קיימות מחלוקות ודעות שונות, אך ייחודו של עולם ההלכה הוא שבאופן מהותי ועקרוני קיימת בו שאיפה להכרעה כאחת השיטות. החולקים על טענתי זו יטענו כי גם בעולם ההלכה קיים פלורליזם למגוון דעות, ויביאו כתנא דמסייע את דברי המשנה על מחלוקותיהם של בית שמאי ובית הלל כי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".⁵ כנגד טענה זו אין אלא לומר "שְפיל לְסֵיפֵיה דִקְרָא", שהרי אותה בת קול עצמה ממשיכה ומכרזת: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל". אפשר שזו הסיבה שבגללה ר' אלעזר מניא את ר' עקיבא מלעסוק בשאלות שבהן "לכל אחד יש הנרטיב שלו", ודורש ממנו לעסוק בענייני הלכה, אפילו שלא למעשה. שהרי בשיח ההלכתי, בניגוד לשיח המדרשי, קיימת דרישה אימננטית להכרעה בין הדעות השונות. הקריאה העולה מן הסיפור הנה קריאה חדה וברורה החותכת בבשר החי של דפוס החשיבה המודרני שהולך ופושה באורתודוקסיה המודרנית. נראה לי כי בעולם המחנך לריבוי דעות ולפלורליזם, דבריו של ר' אלעזר יפים וחשובים. הפלורליזם וריבוי הדעות חשובים בתור כלי לבירור האמת; בבחינת "מכל מלמדי השכלתי", "חוכמה בגויים תאמין" ו"שמע האמת ממי שאמרה". פרישת היריעה הרחבה וההתוודעות לדעות שונות ומגוונות חשובות בתור כלי לגיבוש עולם ערכי ואמוני מלא ועשיר. אך כדי שעולם זה אכן יבוא לידי גיבוש ולא יתפזר ויתמוסס, נדרש דפוס חשיבה הלכתי הפתוח למגוון הדעות, אך שואף להכריע ביניהן. בצער אומר כי ברבים ממוסדות החינוך וברבות מהקהילות האמונות על "פלורליזם" ועל "ריבוי דעות", נוצר מצב מסוכן שבו "שפחה תירש גבירתה". מגוון הדעות וה"פלורליזם" נעשה להם מכלי להשגת התכלית לתכלית עצמה. העידוד לשיטוט רוחני נרחב ומגוון ניתן במלוא העוז, אך נעדרת ממנו אותה קריאה רמה, שסופו של שיטוט זה צריך לבוא לידי הכרעה בין הדעות השונות. חשוב להמשיך לברר ולשוטט באופן מתמיד, אך בל נשכח שדרך זו אינה אלא כלי שמטרתו להגיע לידי בחירה. טענתי היא כי יש להשיב אל השיח את השאלה "מי צודק?". יש לעודד את עצמנו, את בנינו ואת תלמידינו כי בפורשנו את יריעת הפלורליזם יש לשאול את השאלה הזו באופן מתמיד. סמכות הלכתית או אנרכיה מדרשית ההשתמטות מן ההכרעה וההימנעות מן החשיבה ההלכתית כרוכות פעמים רבות בערעור יסודי על מושגי הכפיפות והסמכות - מושגים העומדים בבסיסה של החשיבה ההלכתית. מהותה ומשמעותה של ההלכה קשורות מעצם טיבן בהכפפתם של תחומי החיים השונים לצו האלוקי. החתירה להכרעה וההכרעה עצמה המצויות בתוך השפה ההלכתית, כובלות את "איש ההלכה" בכבלי המחויבות של עול מלכות שמיים. החשיבה ה"מדרשית", שבה אין כל שאיפה להכרעה, ודבר והיפוכו יכולים לדור בכפיפה אחת בלי כל צורך לנקוט עמדה ביניהם; שבה הקריטריון להכרעה נשען בעיקר על כרעי התרנגולת של ה"נרטיב" - מבטלת בהינף יד את האפשרות לסמכות חיצונית של ציווי אלוקי, ומפנה את המקום ל"כאוס מדרשי" חסר סדר והיררכיה. עוד סיבה לניכור שחשים חסידי החשיבה המדרשית כלפי הסמכות ההלכתית, קשורה בעובדה כי במפרשיהן של החשיבה ההלכתית והחתירה להכרעה נושבת רוח האקטיביות. עולם ההלכה הנו ביסודו עולם של מעשים, הכופה על האדם את ההכרעה, שכן גם אם בעולם האידיאות דעות הפוכות יכולות להתקיים זו בצד זו, בעולם המעשה אדם אינו יכול להצביע לשתי מפלגות. היפוכם של הדברים נכון לגבי החשיבה המדרשית. כיוון שבעולמה לא קיימת הכרעה, חשיבה זו מעודדת פסיביות וחוסר מעש; וכאמור, במקום של חוסר מעש לא יכול לצמוח עולם שומר הלכה. מכל הנימוקים האמורים לעיל נעלם גם מאותו עולם "מדרשי"/ פלורליסטי/ מודרני מושג "שאלת הרב". בעולם שבו אין מקום להכרעה הלכתית ואין צורך בה, בעולם שאיננו שואף למעשים אלא למחשבות, אין כל סיבה להידרש לדעתו או להכרעתו של פוסק הלכה. ההנחה ה"נרטיבית" מביאה לידי מחשבה כי פסקו של הרב אינו אלא "הנרטיב" הפרטי שלו, שאינו שונה באיכותו מן ה"נרטיב" ההלכתי של השואל. זאת על-אף שהכרעת הרב (כך אני מקווה) נשענת על עיון מעמיק, דרישה וחקירה, ואילו הכרעת ה"נרטיביסט" נשענת על סברת הכרס של תלמיד שלא שימש כל צורכו.⁶ סוף דבר עולם הלכה מבוסס על ציווי ועל סמכות, ומעצם מהותו הוא עולם מעשי - בניגוד לחברו המדרשי, שאינו רואה כל צורך בסמכות שכזו. החשיבה ההלכתית מעודדת את ההכרעה, ואילו החשיבה המדרשית מוותרת עליה. בעולם המדרש אין מקום לשיפוט ולביקורת, ולכן לא תיתכן בו שאיפה כנה לבירור האמת. בירור האמת תלוי בחוש השיפוט והביקורת וכן באפשרות וביכולת לומר על דעה כלשהי כי היא מוטעית (מלה שנעשתה מוקצה מחמת מיאוס בחברות ובמוסדות מסוימים). שיבה לצורת החשיבה ההלכתית, להלך רוח הפותח את הדלת למגוון הדעות מתוך מגמה להכריע ביניהן ולא חלילה מתוך מחשבה כי "כולם צודקים", עשויה להועיל לעולמנו הרוחני והחינוכי ולחתירתנו להשגת האמת בעולמו של מי שנתן לנו תורת אמת.