14 ביוני 1967
אני מודה ומתוודה: זה כיומיים שאני דוחה משעה לשעה את כתיבת המכתב הזה. פשוט קשה לי להתחיל, ואיני יודע אם מצוי בעולם עט סופר שיוכל לתאר את כל אשר נתנסינו בו בעשרת הימים האחרונים. וכיון שלפני כשבוע ימים שלחנו אליכם טלגרמה, הרשיתי לעצמי להשהות כתיבתו של מכתב זה עד שהחוויות תשקענה במקצת, ואני "אנסה הנוצה שתרוץ במרוצה" ותוכל, ולו גם במעורפל, במטושטש ובמבולבל, לתאר שמץ מהן.
... הייתי שלשום ליד הכותל, הייתי גם במסגד עומר (לא נכנסתי פנימה, שכן הכניסה ממש פנימה עוד אסורה). כמעט הגעתי גם ליריחו וביקרתי בהר-הצופים. כשאני לעצמי הרי יותר מכל התרגשתי מהר-הצופים. מקום זה ביליתי בו כארבע שנות לימוד, וכשעמדתי על יד האולם שבו שמעתי את ההרצאה הראשונה שלי באוניברסיטה העברית (זו הייתה הרצאתו של קלויזנר על ספרות עברית), והסתכלתי על הנוף מרהיב העין שמהר-הצופים על העיר העתיקה כולה, זה אחד הנופים הראשונים שהדהימוני בעלותי ארצה לפני 31 שנה, הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות. אפילו כיפת הזהב של מסגד עומר הרשימה בזהרה מלמטה הרבה יותר מאשר כשעמדתי ממש בסמוך אליה.
אשר לכותל, הרי ניגשתי אליו כפי הנראה בשעה לא מוצלחת ביותר, דהיינו בדיוק בזמן שעבדו הדחפורים והבולדוזרים למיניהם כדי - לאחר אלפיים שנה - להרחיב את הרחבה, שעד כה הייתה למעשה פס צר ביותר. זכורני שמימי לא היו לי רגשות נעימים ליד הכותל. אדרבה, על-פי-רוב הוא היה משרה עלי דיכאון. לא את גדולתנו סימל, אלא את שפלותנו, את החורבן, הדיכוי, העבדות. השוטר הבריטי בפתח הכניסה הצרה, האדוקים שהטיחו ראשיהם בו בתפילתם, הנשים הקבצניות, לבושות קרעים וטלאים, שייללו והכניסו פתקאותיהן בחריציו ובסדקיו. לא בכדי כינוהו הגויים בכל לשונותיהם בשם "כותל הדמעות" או "כותל הבכי". ואפילו באותם ימי כיפור שבהם הייתי יחד עם בית"רים אחרים הולך לכותל, כדי לנסות להציל מידי האנגלים אותו בית"רי, שהיה בכל יום כיפור, עם סיום תפילת הנעילה, תוקע בשופר על-אף האיסור החמור של ממשלת המנדט - גם בימים ההם הייתי חוזר מדוכא ורצוץ, שכן כמעט תמיד היה זה מסתיים במאסרו של אותו בחור, שהיה מקבל עונש כבד - לפעמים אפילו כמה שנות מאסר עם עבודת פרך. אף-על-פי-כן עצם העובדה שכותל זה בידנו, שהבולדוזרים הופכים את פס הבכי הצפוף לפס הניצחון, נהירת רבבות תושבי ישראל - כל אלה מבשרים שהכותל עומד לקבל משמעות אחרת. דרך אגב, החריצים שבו שוב נתמלאו פתקים אל הקדוש-ברוך-הוא. בעמדי ליד הכותל לא יכולתי להתאפק, הוצאתי אחד מהם וקראתיו. עלי להודות שהפתק היה מופלא ונפלא. הלשון של כותבו העידה עליו שאין הוא איש מסורת. העברית רהוטה ומודרנית, וכתוב בו בערך כך: "אלי! (לא "ריבונו של עולם" ולא "אלוהינו ואלוהי אבותינו" או משהו מעין זה) אנא, שמור על החיילים שלנו שיחזרו כולם לבתיהם בשלום, עטורי ניצחון. ובייחוד שמור על אילן שלנו". הפתק לא היה חתום.
25 ביוני 1967
... הרדיו מודיע על מזג האוויר בסיני, בהרי הגולן, בגדה המערבית, במדבר יהודה, ואני מהרהר: הנה מסיים אני את העשור החמישי של חיי, הרגשתי היא כהרגשת כל אדם בעולם, שעדיין לא גמרתי את תפקידי עלי אדמות ועוד נועד לי לומר אי-אלה דברים שעדיין לא אמרתים. אף-על-פי-כן שוב אין לי פחד מן המוות, כיוון שיהיה מה שיהיה - אם אמות מאנגינה פקטוריס, מכדור ערבי או מתריס שייפול מקומה חמישית, בעצם העובדה שזכיתי לחיות בתקופה הנשגבת ביותר בתולדותיו של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות - דייני.
30 ביולי 1967
... שחרור ירושלים השלמה היה עניין חיוני. לא ייתכן שעיר בירה של מדינה תהיה שסועה ומבותרת, כשעמדות תותחים של שתי מדינות אויבות מוצבות במרכזה. זה שאנחנו התרגלנו לאנומליה זאת אינו הופך אותה לתופעה מתקבלת על הדעת או דבר העשוי להימשך עד אין סוף. אשר לתוספת של 60,000 ערבים הרי זו שטות להיבהל מהם. אין זה נכון כי אלה שיצרו את ההווי הירושלמי יעזבו עתה את העיר. אדרבה, אותו הווי ירושלמי ספציפי נוצר על-ידי ותיקי ירושלים בירושלים השלמה, גם את נולדת בירושלים השלמה. כלום דבר זה הפריע לך לגדול ולהתחנך עד גל חמש באותה שכונה יהודית-ירושלמית אופיינית, ששמה רחביה? יש הרבה ערים בעולם שאוכלוסייתן אינה הומוגנית, או שיש בהן מיעוט אפילו עוין. אף-על-פי-כן הרוב השליט הוא הקובע את דמותה. אין לי כל ספק שהוויתור המקסימלי שיושג מאתנו יהיה בינאום של כמה מקומות קדושים. ואלה שנבהלים מפרצופיהם של הערבים המטיילים בחוצותינו, שוכחים כנראה שכל אדם שלישי שנראה ברחובות ורשה עד שנת 1939 היה יהודי ולא פולני, ובכל זאת ורשה הייתה פולנית אפילו כשהייתה מלאה בתי מדרש ובתי כנסיות. מסגד עומר וכנסיית "הקבר הקדוש" הם חלק מירושלים העברית, המדגיש ביתר שאת את ססגוניות תולדותיה של הארץ ואת מימדי הרוחב והעומק של דברי ימי עמנו.