תחילה, גילוי נאות: יש לי טור שבועי במדור דעות של
מעריב. מעולם לא גויסתי לקמפיין זה או אחר, או נדחיתי בגלל דעה המובעת במאמר. ראוי גם ראוי להזכיר שגם באכסניה זו, News1, בה מופיע מאמר זה, לא הונחיתי או התבקשתי להביע דעה מנוגדת לעמדותיי. כך בעיתונים אחרים, מודפסים או מקוונים. לאחר ההבהרות הנחוצות, נתייחס למידת ההתחסדות, אם לא לומר צביעות, המתגלית בפרשה החדשה המסעירה את עולם התקשורת, היא פרשת "מעריב-שליט", היינו התגייסות העיתון למסע לשחרור החייל השבוי גלעד שליט.
לגיטימי לחלוטין לטעון נגד השחרור של החייל. דעת הקהל בישראל חצויה עד מאוד בנושא זה. יש לכבד את דעותיהם של אלה ושל אלה. כלי התקשורת הם כפני החברה, לכן תמיכה או התנגדות למהלך זה או אחר אין בהן כל פסול. כל כלי התקשורת, ללא יוצא מן הכלל, יש להם אג'נדה משלהם, והם מקדמים אותה במלוא העוצמה. לא רק בישראל אלא בעולם החופשי כולו, כלי התקשורת מזוהים פוליטית, כלכלית, חברתית או תרבותית. אין כלי תקשורת נטול אג'נדה. ננסה בהמשך להוכיח את התזה הזאת באמצעו דוגמאות ממשיות, הן מן העבר הרחוק והקרוב, והן מן ההווה.
בכל מערכת בחירות, כל כלי התקשורת עוסקים בתעמולה, גלויה או סמויה, בעד מפלגה או מפלגות. אם ציבור הקוראים יעשה מאמץ קטן להיזכר, בנקל ימצא את הדוגמאות המתאימות.
ידיעות אחרונות מאז ומעולם היה מזוהה עם תפיסה פוליטית מוגדרת, גם אם לא עם אישיות זו או אחרת. העיתון התגייס תמיד למערכת הפוליטית. גם מעריב וגם הארץ, ודאי העיתונים המקוונים, נגעו גם נגעו בתעמולה פוליטית, בעד או נגד מפלגה זו או אחרת. אין זה משנה כלל אם ניתנה במה גם לדעות אחרות, אך מהותית - הייתה התגייסות פוליטית.
העיתונים הדתיים או החרדיים מנהלים תעמולה גלויה. העיתונים הערביים מנהלים תעמולה גלויה. אם נחזור לימי הזוהר של העיתונות האידיאולוגית, הרי שאין כל קושי לזהות את הקשר עיתון-מפלגה. "הבוקר" של הציונים הכלליים, "דבר", "חדשות", "על המשמר", "המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסטית, "העולם הזה" של
אורי אבנרי, וכדומה. כל העיתונים היו מוטי-אידיאולוגיה ומגויסים. מי שטוען אחרת, מוזמן לבדוק את העיתונות הישראלית לדורותיה, ולקרוא בה בספרייה הלאומית.
גם כלי התקשורת האלקטרוניים אינם נקיי-כפיים מניהול קמפיין. תחנות הרדיו האזוריות מנהלות מסעי מכירה של רעיונות, הן בפוליטיקה והן בתחומים אחרים. אפילו המוזיקה המושמעת בתחנות השונות היא מוטת-אידיאולוגיה. עורכים הם הקובעים מי יושמע ומי יהיה "
כוכב נולד". ללא קשרים בתחנות הרדיו השונות, אין כל אפשרות לזמרים להתפרסם. ודאי שמסעות אלה מלווים בשיקולים כלכליים. במשך שנים רבות טענו הזמרים המזרחיים שהם מקופחים וששיריהם אינם מושמעים ברדיו. היו כלי תקשורת שהתגייסו לקידום הזמר המזרחי. לגיטימי לחלוטין. האם לא היו גם שיקולים כלכליים במסעות הלו? ודאי שכן.
עיתונאים בכירים ביותר, אשר ביכולתם לגרור את העיתון או תחנת הרדיו והטלוויזיה, ניהלו במשך שנים קמפיין נגד ראשי ממשלות. הדוגמאות האחרונות הן הקמפיין נגד ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט, בסופו התפטר. עיתון "
ישראל היום" מואשם, בין היתר, בקידום האינטרסים של ראש הממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו, כי בעליו הוא חברו הטוב.
ערוצי הטלוויזיה המסחריים נועדו לקדם את האינטרסים הכלכליים של בעליהם. התוכניות נבחרות בקפידה רבה, והרייטינג נועד אך ורק לקידום מכירות. "אופיום להמונים" - זו הסיסמה של הערוצים המסחריים, כי כך ניתן למכור יותר.
כל האייטמים, בחירתם ותוכנם, מביעים עמדה מאוד ברורה. המוזמנים, מומחים למיניהם, אינם אלא אלה אשר מנתחים ומפרשנים לפי הקו האידיאולוגי שנבחר. מי שאיננו מן המקורבים לעורכים ודעותיהם, רגלו לא תדרוך באולפן הטלוויזיה. סיקור החדשות שאמור להיות האובייקטיבי ביותר איננו אלא בחירה תפישתית ואידיאולוגית של העורכים. לפי התוכנית המשודרת ניתן לנחש מראש מי הם המשתתפים. זהו מעגל סגור שלא ניתן לפרוץ אותו אם אתה לא מהמקורבים.
כפי שמעריב התגייס למען קידום המסע לשחרור גלעד שליט, כך כלי תקשורת אחרים התגייסו כדי למנוע את השחרור ב"כל מחיר". כלי התקשורת אינם יכולים להיות מנותקים מהמציאות של שסע פוליטי, חברתי, דתי, כלכלי, לאומי וכדומה. כל אחד תופס את הנישה שלו. זהו הפלורליזם.
בדיוק כאן, המקום לחזור ולטעון שהשידור הממלכתי הוא חיוני, הן ברדיו והן בטלוויזיה. תפקידו של השידור הציבורי להביא את מלוא מגוון הדעות, להציג את העמדות של כל צד, ולעסוק בנושאים שאינם מביאי רייטינג למען רווחים כלכליים מובהקים, אלא לחשוף את הציבור הרחב למציאות כמות שהיא. המגוחך הוא שדווקא שם רוצים לקצץ, אולי להרוס. זו סכנה אמיתית.