אי אז, אי שם. אני במצרים. שעת ערב מאוחרת. חושך מצרים. אור צהבהב, דלוח, ניקוטיני, רומץ מחלון של בית קטן שנראה כמו מחסן. אני עדיין זוכר, טרייה כאז, את הבעת פניה של המוכרת בחנות המזכרות. זה היה בעיצומו של מה שנודע לימים, ולדיראון עולם, כ"הטבח בסברה ושתילה". היא שאלה מאיפה אני. היססתי. האם להגיד לה אמת ולהסגיר אותי, או, אולי, לשקר לה ולהסתכן בהתחזות ובהצגת מצג שווא שקרי שיסגיר אותי בלאו הכי ויצרוב עמוק יותר את אות הקין על מצחי. "מישראל" השבתי, בקול קלוש. "מישראל?", נבעתה המוכרת בבעתה חריפה, והבעה של מיאוס וסלידה, או בקיצור - בשפת דיבור - גועל נפש הצטיירה בקווים גסים על פניה. אילו הייתה יכולה, הייתה עורכת בי סיכול ממוקד.
מחרתיים אני טס לשבועיים (למזלי, הפעם לא למצרים). אף שמשרד החוץ לא הוציא אזהרת מסע לשתי הארצות בהן אשהה, הוא ודאי מצפה ממני, כאזרח ישראלי, להנמיך פרופיל. אעשה זאת בלאו הכי. אם וכאשר ישאלו אותי למוצאי ולזהותי האם אגיד את האמת המרה? האם שוב אסתכן בהבעות פנים שירשפו אלי גצים של עוינות ואולי אף של שנאה, מעבר למיאוס ולתיעוב הצפויים? לא יודע. אני יודע רק זאת: אף שאיש לא מינה אותי, אהיה שגריר נאמן של המדינה. אגיד ביושר ובהגינות שאני לא בחרתי איש מחברי הממשלה המכהנים, בה אבל כתושב ישראל ממשלתה מייצגת אותי. אני לא מסכים למדיניותה. אני חושב שעליה להתפזר ולהיבחר מחדש, בהרכב אחר. לחלופין - אני אסכים איתם אם מי מהם יגיד לי שציפי לבני חייבת להיכנס לממשלה הנוכחית - להרחיב או להצר אותה ובלבד שהיא תימנה עם שריה הבכירים.
הסעיף הראשון בדף המסרים שהכנתי לעצמי, כשגריר מטעם עצמי, בשתי ארצות אירופיות הוא - גלעד שליט. אני אבקש מכל נהג מונית, מכל זבנית, מכל מוקדנית, מכל מלצר ומכל סדרן להרים קול למען שחרור גלעד שליט. אבקש מהם למחות בחריפות על המשך כליאתו בתנאים לא אנושיים. אבקש מהם לתבוע מהחמאס לאפשר ביקור של נציג הצלב האדום אצל החייל החטוף. אחדד להם את הנימוקים בעד הצורך ללחוץ על ממשלת ישראל למצות כל דרך וכל סיכוי לשחרורו של גלעד שליט מזה, וללחוץ לחץ חזק הרבה יותר על החמאס לשחררו לאלתר, ללא תנאי. אני יודע שאדבר אל הקיר אבל אני אדבר. אני יודע שקולי ייזרה כמוץ לרוח, אבל אני אשמיע אותו. כנציג בלתי רשמי אבל נאמן עד מאוד, אני אהיה למשך שבועיים שגריר ישראלי בשתי ארצות אירופה – בהולנד ובספרד. אעשה את המיטב שאני מחויב לו.
מאחר שמצבנו מעולם לא היה רע יותר והיות שמעודי לא טסתי לחוץ לארץ בתחושת מחויבות כה עמוקה להיות לא רק אדם פרטי אלא נציג - גם אם פרטי - של מדינה, אני חש וחושב שהיותי ישראלי מטילה עלי מחויבות מוסרית ומצפונית עמוקה. בי נשבעתי לי: לא אסתיר את מוצאי, לא אטשטש את זהותי. אם ישאלוני - אשיב חד וחלק. כן, אני ישראלי. אם יתקפוני - אשיב. אגן על זכותי ועל חובתי, כישראלי, להיות מי שאני, אדם מוסרי ומצפוני שבא בתביעות מוסריות ומצפוניות לא רק כלפי אויביה המרים של מדינתו אלא אף כלפי שריה הנבחרים של ממשלתו בכלל ושל העומד בראשה בפרט. אבל בה במידה, אגן על זכותה ועל חובתה של ישראל ואצדיק את מוסדותיה השלטוניים להגן על עצמה בכל מחיר, ללא תנאי, כי אין מי שיעשה זאת במקומה.
הבעות סלידה ובוז לא ירתיעו אותי ולא יניאו אותי. אני אתהלך גאה וזקוף (עד כמה שגבי מאפשר לי...). אין לי, עדיין, תשובה מוכנה לכל שאלה אבל אני מתכונן להישאל כל שאלה. לא אגמגם. אשיב תשובה בהירה, ואם וכאשר לא תהיה לי תשובה, לא אהסס להודות כי אני לא יודע; כי לא לכל שאלה יש לי תשובה. וכשאחזור אסכם: עשיתי כמיטב יכולתי כדי שלא כל העולם יהיה נגדנו.
בהיעדרי, שימרו נא על המדינה. כדי שיהיה לי לאן לחזור. גם אם אתם לא תביאו בשבועיים אלה שלום, הלוואי שאני - לו יהי - אביא שלום עליכם.