אנחנו מצטיידים בחיסון משולש נגד החיים - בית, משפחה, עבודה, נסיוב שאמור לדכא את חיידקי האי-ודאות, שהרי כל הפתעה היא error בתוכנת ההפעלה של ההווה. אפילו גויאבה קטנה וצהובה הצונחת מהעץ בטבורו של יולי מסוגלת לגרום לצופה המשתאה קֶצֶר בין שני נוירונים מבולבלים: האם היא פליטה תשושה מהחורף האחרון, או סנונית המבשרת את החורף הבא?
הפתעות הן הפרעה אנרגטית במרחב. זוג צעיר ונשוי המנמנם על זרי האידיליה - יחסי חברות, ילדים מוצלחים, בית יפה - מודיע פתאום שהוא מתפצל חזרה לשתי ממלכות של רווקים. גם במזללת הרייטינג של ערוץ 2 ציפתה לי הפתעה: תוכנית בידור עממית המעוררת סימפטיה. הסיגנלים שהגיעו מכיווני היו חלושים אמנם, משום שהם חצו מדבריות של דעות קדומות, אך לא ניתן היה לטעות בפענוח שלהם: סימפטיה כלפי 'צחוק מעבודה'.
ההיגיון שלי, שבחדרו תלויים פוסטרים של אוקלידס, ניוטון ו
אילה פרוקצ'יה, הזדעק: "איזה בושות אימא עושה! הרי מדובר במשדר דאחקות שגבהות-המצח היחידה בו שייכת לבדרן הקירח שלום אסייג!", צווח הגיוני בעלבון של ילד דחוי. אך אני עמדתי על שלי. אומנם 'צחוק מעבודה' אינה סאטירה, כלומר: היא מדגדגת למציאות בין הבהונות ולא יותר מכך, ואמנם היא אינה חסרה בדיחות אינפנטיליות, אך בין בדרניה שורר פרגון משפחתי-כמעט, והיא אינה יהירה כמו פאנל המצחיקנים של
ארז טל ('המועדון'). החבורה של אסייג לא לוקחת את עצמה ברצינות כמו החבורה של טל, ונהנית מאיזה חן שלוכי-ירחמיאלי שמצליח פה ושם להוציא את החיוך ממאורת הספקנות שלו.
אצל ארז טל יושבים אבירי הציניות סביב שולחן עגול ומתנגחים בחרבות של אגו וזחיחות (רק אבי אטינגר נראה כאילו נפל ממטוס שהגישו בו מרטיני עם כדורי שינה), וההלצות נשמעות כאילו נורו מתת-מקלע של שחצנות. ב'צחוק מעבודה', ההלצות הן כמו טפיחות על שִכמה של האוזן. אצל חבורת שלום אסייג יש גם מינון נעים בין שנינות בסיסית ("מה הייתה הקבוצה האחרונה של מראדונה? - אלכוהוליסטים אנונימיים"), נונסנס ("איך קוראים לתרנגול אחרי צבא? תרנגול הודו") וסטנד-אפ ("מי שמארגן פגישת מחזור הוא תמיד זה שהצליח בחיים ורוצה להשוויץ. על ההזמנה תמיד כתוב: רח' השדות 8, כפר-שמריהו").
אפילו צביקה פיק, שהפך לקאלט עוד בחייו והוזמן לתוכנית בתור סלב אורח, לא הצליח לקלקל. בחודשים האחרונים מסתיימות אינספור תוכניות במחרוזת סוערת של 'מעלה מעלה' ו'זה היה בסוף הקיץ', בביצועו האישי. למעשה, המסך היחידי שבו אינני רואה את פיק הוא מסך המיקרוגל שלי (וגם זה רק משום שזרקתי את המכשיר). ואגב, לפני שהמאסטרו הפך לקיטש, לבובת השעווה המזמרת של עצמו, הוא היה מלחין וזמר מוכשר להפליא. כיום הוא בעיקר הפרעה אנרגטית במרחב.
