התבטאויותיו של נתניהו בחודשים האחרונים סביב תהליך השלום הישראלי-פלשתיני אינן יכולות שלא לעורר תמיהה. נתניהו נשמע כמי שיוצא מגדרו כדי להביא לפתיחת משא-ומתן ישיר עם הפלשתינים בהקדם האפשרי. על-פי הבהרותיו המדובר במשא-ומתן אינטנסיבי, לקראת הסדר כולל (נתניהו מבהיר כי שיטת 'ההסדר בשלבים' נכשלה ולא תחודש). אליבא ד'נתניהו, המצב במזרח התיכון 'נזיל' מאוד. עתידן של מדינות מפתח כמו אירן, טורקיה ומצרים, לא ברור. זוהי, אפוא, כך הדגיש, 'שעת כושר' להגיע להסדר. על הפלשתינים, הדגיש נתניהו, לחדול מן האמונה/אשליה שגורם חיצוני, כלומר ארצות הברית, יביא לידיהם הסדר מן המוכן. אין תחליף למשא-ומתן ישיר ישראלי-פלשתיני.
מגישה זו עשויה להשתמע, לכאורה, המסקנה, כי נתניהו סבור:
א. שהסדר ישראלי-פלשתיני הינו בהישג יד.
ב. הצד הפלשתיני בעל יכולת לממש את תנאי ההסדר.
ג.לממשלתו, ולו אישית, יש יכולת לממש את תנאי ההסדר במחיר פוליטי נסבל.
האם אכן אלה הם הצירים עליהם מתבססת הערכת המצב של נתניהו? ספק רב.
מנהיג מנוסה כנתניהו מודע, ללא ספק, לפערים העצומים בין שני הצדדים, שספק אם הם ניתנים לגישור בעתיד הנראה לעין כמו גם לספקות הרבים באשר לעוצמתו ויכולתו של מנהיג הרשות, אבו מאזן, לממש הסדר כזה, גם אם יחפוץ בכך. מעבר לכל מודע נתניהו בוודאי לאילוצים הקשים הקיימים בפניו לממש הסדר כזה, ולסיכונים הכרוכים בכך לממשלתו ולעתידו הפוליטי. הסכם כזה, יחייב, מן הסתם, פינוי של עשרות אלפי ישראלים מיהודה ושומרון. קיימת סבירות רבה, כמעט ודאות, שתהליך כזה יהיה כרוך באלימות, שמידת האינטנסיביות שלה אינה ידועה. הסדר כזה בהכרח יביא לפירוקה של הקואליציה הנוכחית, לקרע בתוך הליכוד, מפלגתו של נתניהו, לבחירות חדשות ואולי אף - לקץ הקריירה הפוליטית של מר נתניהו.
תמונת מצב זו מחדדת עוד יותר את השאלה: לאן, אפוא, חותר נתניהו בקריאותיו החוזרות ונשנות לחידוש השיחות הישירות עם הפלשתינים? נאומו הממושך של נתניהו בפני המועצה ליחסי חוץ - גוף מחקר יוקרתי מאוד בניו-יורק - ב-8 ביולי 2010, ותשובותיו לשאלות שנשאל יכולות, להערכתי לספק תשובה, ולו חלקית לתמיהות שהובעו לעיל.
בנאומו בחר נתניהו להעביר מסר חיובי בכל הנוגע למערכת היחסים הקיימת בין ישראל וארצות הברית בתקופת זמן זו. נתניהו השתמש במטבע לשון דומה לזו של הנשיא אובמה. מערכת היחסים בין שתי המדינות, כך אמר, אינה ניתנת לשבירה (unbreakable bond), והיא עומדת מעל למחלוקות הצצות מדי פעם בין המדינות. המחלוקת בין שתי המדינות, לדבריו, היא מחלוקת טקטית סביב הדרכים הטובות ביותר להמשך תהליך השלום ולא על עצם הצורך במשא-ומתן ישיר ואינטנסיבי. נתניהו מודע היטב לעובדה שמערכת היחסים עם ממשל אובמה, גם בימים אלה, הרבה פחות 'ורודה' מכפי שהוא מנסה לתארה לשומעיו. נראה כי הוא מעריך שחזרה בלתי-פוסקת מצידו על רצונו בפתיחת משא-ומתן ישיר עם הפלשתינים תיצור אווירה נוחה ביחסיו עם הממשל, הרואה בכך אינטרס לאומי עליון של ארצות הברית.
אל מול הצד הפלשתיני העלה נתניהו שורה של תביעות והציג הבהרות שלכולן יש שני מאפיינים בולטים:
א. המדובר בתביעות הנראות סבירות ומקובלות במשא-ומתן על הסדר שלום בין מדינות. נתניהו יכול להניח, במידה רבה של ודאות, שממשל הנשיא אובמה לא יוכל לדחות אותן, לפחות רובן, על הסף. הוא יכול גם להניח שגורמים שונים בממשל, ובעיקר בקונגרס, בתקשורת ובדעת הקהל יקבלו אותן, אולי חלקן, בהבנה ואולי אף באהדה. גם בדעת הקהל בארץ, יכול נתניהו להעריך, יתקבלו עמדות אלה בהסכמה רחבה, מצד חוגים פוליטיים שונים, כולל אלה המכונים 'חוגי השמאל'.
ב. במקביל, אלה הן תביעות שקשה להניח, כי הרשות הפלשתינית תהיה מוכנה, או יכולה, לקבלן, בוודאי לא בניסוח שמציג נתניהו.
בראשית דבריו הבהיר נתניהו, כי ישראל דוחה את התביעה הפלשתינית לתנאים מוקדמים לפתיחת משא-ומתן ישיר בין הצדדים. המדובר בעיקר, בשתי תביעות של הצד הפלשתיני: א. המשא-ומתן ייפתח מן הנקודה שבה הופסק המשא-ומתן הקודם עם ממשלת אולמרט. ב. ישראל תקבל על עצמה המשך ההקפאה של הבנייה ביהודה ושומרון, לרבות במזרח ירושלים. נתניהו הבהיר כי המשא-ומתן צריך להתנהל ללא תנאים מוקדמים, כפי שהיה מאז הסכמי אוסלו.
נתניהו הדגיש, כי מהות ההסדר מצויה בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, שבמסגרתו מדינת ישראל מכירה במדינה פלשתינית כמדינת הלאום של העם הפלשתיני, ואילו מדינה פלשתינית מפורזת מכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית. המשמעות של הכרה זו היא הקביעה שהסכסוך תם לחלוטין, ולא תוצגנה עוד תביעות מישראל לא רק מצד הרשות הפלשתינית אלא גם מאזרחי ישראל הערבים (דהיינו, קבלת מעמד אוטונומי בנגב ו/או בגליל). נתניהו לא הבהיר כיצד הוא סבור שרשות פלשתינית תוכל לחייב את ערביי מדינת ישראל.
לכך מתלווה הצורך לשמור על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בעקבות הנסיגה שתתלווה, מן הסתם, לכל הסדר ישראלי-פלשתיני. לישראל, הבהיר נתניהו, יש ניסיון חמור בהקשר לנסיגה משטחים על-רקע הנסיגה מלבנון ומרצועת עזה. בשני המקרים נכנסו לשטח גורמים מיליטנטיים המקורבים לאירן ושיגרו משם טילים לעבר מדינת ישראל. אם ישראל תצטרך לסגת בפעם השלישית משטחים, יהיה עליה להבטיח שתופעה כזו לא תחזור על עצמה. על הפרק עומדים איומים חמורים על ערי ישראל, שדות התעופה שלה ומתקנים צבאיים חשובים. עלינו להבטיח מענה אמיתי לאיום זה, (enormously powerful like concrete) שיבטיח את פירוזה של המדינה הפלשתינית, ובעיקר - מניעה של הברחות טילים לשטח שישראל תיסוג ממנו.
מדבריו הנחרצים של נתניהו בהקשר זה השתמע כי הפיקוח על פירוזה של המדינה הפלשתינית יהיה חייב להיות בידי מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה. ישראל, כך ניתן להבין מדבריו, לא תוכל לסמוך בהקשר זה על כוחות זרים. נתניהו הבהיר כי הסוגיה נדונה בהרחבה רבה בפגישה עם הנשיא אובמה: 'שנינו', הדגיש, 'מחויבים למצוא פתרון ריאלי וקונקרטי לבעיה זו'.
'חזון נתניהו' על אופי ההסדר הישראלי-פלשתיני מעמיד בספק את המהות המשתמעת, לכאורה, מן העיקרון של 'שתי מדינות'. בתפיסה שהציג נתניהו ה'מדינה הפלשתינית' עליה מדובר היא מדינה שגבולותיה ושדות התעופה שלה נתונים לפיקוח ישראלי לאורך שנים. נתניהו הבהיר ש'גורם הזמן', דהיינו טווח הביטחון למימוש ההסדר, הינו מרכיב מהותי בהסדר. 'המדינה הפלשתינית' עליה מדבר נתניהו אינה 'מדינה ריבונית' כפי שתובעים הפלשתינים, וכפי שמשתמע גם מהתבטאויותיו של הנשיא אובמה. קשה להניח שהרשות הפלשתינית תוכל לקבל מציאות כזו.
גם התנאים האחרים שהציג נתניהו, ובעיקר ההכרה במדינת ישראל כ'מדינה יהודית' והצהרה על קץ התביעות מישראל, הן תביעות שהרשות הפלשתינית תתקשה לקבל - ודאי בניסוח זה, לפחות בעתיד הנראה לעין.
עמדות אלה של הצדדים מובילות קרוב לוודאי למסקנה, כי הסיכויים של הסדר ישראלי-פלשתיני בעתיד הקרוב קלושים למדי, וכרוכים בסיכונים גבוהים מאוד לשני הצדדים.
נראה כי ההערכה ההולכת ומתגבשת היא שהקרב האמיתי עתה, ובעתיד הנראה לעין, הוא על עמדת הממשל, ודעת הקהל בארצות הברית ובישראל בהקשר לשאלה: על מי נופלת האחריות להיעדר הסדר. נתניהו מעריך, קרוב לוודאי, ובמידה רבה של צדק, כי הממשל, יתקשה לדחות לחלוטין את תביעותיו לגבי אופי ההסדר, ויימנע מהטלת כל האחריות לכישלון על ישראל.
עם זאת, צריך נתניהו לקחת בחשבון את האפשרות שממשל אובמה עלול לתבוע ממנו באורח נחרץ להפקיד בידיו 'פיקדון' בדומה לזה שהופקד בהקשר לרמת הגולן, היינו, הבהרה ברורה וחד-משמעית 'לעיני הממשל בלבד' של טווח הנסיגה עליו הוא יהיה מוכן להסכים אם וכאשר הפלשתינים יקבלו את תנאיו, כולם או חלקם. אם כך יהיה, יעמוד נתניהו בפני דילמה שקשה לראות כיצד יוכל לצאת ממנה 'ללא פגע'.