הנאום הארוך אותו נושא משה רבנו לפני פטירתו נמשך. משה רבנו מתאר ומספר את הקורות של עם ישראל במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. חשוב מאוד לשים לב מה משה רבנו מספר ובאיזה סדר.
בפרשת דברים, שפתחה את הספר, אין כמעט מצוות. יש רק שתי מצוות המופנות לדיינים:
"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". אחרי שני הציוויים האלה מתחיל סיפור היסטורי ארוך על מה שהיה במדבר. מעניין, כי הסיפור אינו לפי הסדר. הוא אינו מתחיל ביציאת מצרים או במתן תורה, אלא הוא מתחיל בחטא המרגלים. אחרי חטא המרגלים, בקפיצה קלה של 38 שנה בערך, מגיעים לארץ אדום ומואב והסירוב לעבור בגבולם, ותיאור המלחמות עם סיחון ועוג. בכל פרשת דברים מוזכרים רק עניינים הקשורים בארץ ישראל.
מאידך-גיסא, פרשת ואתחנן עוסקת בעניינים "דתיים" יותר. אחרי בקשתו של משה רבנו להיכנס לארץ, ודחיית הבקשה על-ידי הקב"ה, עובר משה רבנו לדבר על המצוות:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יי אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם". מכאן ואילך ידבר משה על המצוות. איסור הוספה על המצוות, אחדות ה', עשרת הדיברות, קבלת עול מלכות שמים וכולי. אפילו כשמשה ידבר על ארץ ישראל, זה יהיה בהקשר של מצווה - ייחוד ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי.
ההבדלים בין שתי הפרשות האלו - בין פרשת דברים המדברת רק על ארץ ישראל וכל ההסתכלות שלה היא לאומית, לבין פרשת ואתחנן, שמדברת מבחינה דתית - מלמדות אותנו על השלבים השונים שיש בגאולה. אחרי שבונים את הקומה הלאומית, בניין החול של הארץ, ואחרי שהארץ בנויה, צריך להוסיף עליה את הקומה של הקודש. לאומיות ללא תורה ומצוות, לא תחזיק מעמד יותר מחמישים שנה. בני הדור השני והשלישי, כבר לא יבינו מה הצידוק המוסרי שלנו לגרש עמים אחרים. רק המוסר של התורה, המתבטא בקיום המצוות, ישאיר גם את הרעיון הלאומי חי בלב הדורות הבאים.
פרשת ואתחנן מלאה מצוות אשר באות להשאיר את הרעיון הלאומי חי:
"לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם". האיסור לדבוק בתרבות של עמים אחרים בא לשמור על ייחודו של עם ישראל. הבדלות עם ישראל, לא נעשית רק במישור התיאולוגי-תרבותי, אלא גם במישור האתני:
"כִּי יְבִיאֲךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ... וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי...". ישנו איסור לכרות ברית עם עמים אחרים היושבים בשטחי ארץ ישראל. אסור גם להשאיר אותם בארץ, יש לסלקם אל ארץ אחרת ובטח שאסור לבוא עימם בקשרי נישואים. כל המצוות בפרשת ואתחנן שייכות למישור הלאומי, הן כולן באות לשמור את הייחודיות של עם ישראל. בזה פרשת ואתחנן משלימה את פרשת דברים, בכך שהיא הנותנת את הכלים המסייעים לרעיון הלאומי להמשיך ולהתקיים בצורה חיה, גם בדורות שאחרי הכניסה לארץ.