במאה ה-19 כתב הפילוסוף הדני, סרן קירקגור, שמחזות תיאטרון שמציגים סיפורי אהבה מסתיימים בחתונה או באירוסין אם יש להם סוף טוב. אבל במציאות, שיא הקושי של מערכות היחסים בין בני הזוג מתחיל דווקא אחרי הנישואים, בנקודה שבה ההצגה של האהבה נגמרת. כל אומנות שמציגה את האהבה בצורה של תיאטרון או מוזיקה או אומנות פלסטית עלולה לפתות את הלב האנושי בצורה לא אותנטית ולשחד אותו באינספור דימויים כמעט ריקים שהם רק תערובות אסתטיות של מילים מתות, פרצופים מעושים, צלילים לא טבעיים, איברי גוף מאובנים, תלבושות משוחזרות, צבעים מצויירים, רגשות בדויים ועוד.
בעבר השתמשו בכלים יפים של אומנויות בצורה שעיוותה את המציאות של האהבה. אבל בהווה, כדי להמציא את האהבה מחדש, או פשוט להעתיק אותה, אין צורך בכישרון ייחודי או אפילו בצל של מוזה, אלא רק בקשרים עסקיים ובפיתוח והפצה המונית של חיידקים ידידותיים שנקראים "פרסומות".
מהי אהבה בעידן החדש?
כנראה שאין חדש תחת השמש, הירח, או השקיעה ככל שמדובר בחיפוש אחר האהבה. מספיק לטייל בתרבויות היסטוריות שקרובות אלינו כדי להבחין שהמתכונים של האהבות שלנו עשויים מאותם חומרים. ההבדל העיקרי בין התקופות הוא לא ברוח, אלא בחומר שבו מבטאים את אותן תופעות שבלב. עד היום כמעט כל אוהב שחי בתקופה שלנו יכול להזדהות עם סצינות רומנטיות מטרגדיות יווניות ועם פרשיות אהבים תנ"כיות ושירי אהבה מהתקופות העתיקות ביותר בדברי הימים.
אבל האסון הוא שבזמן מסויים, נראה שהגולם של החומר המודרני התחזק והשתלט למעשה על הרוח בצורה עיוורת ושרירותית במקום להיות רק חומר הגלם של ההתפתחות האנושית. בתקופה שלנו התהליך הזה נעשה קיצוני ושגרתי, כי נראה שלא רק בעניני אהבה ובשפע של עניינים פרטיים אחרים, הכוח העיקרי שמניע אותם הוא מפלצת כלכלית שכמעט שום גורמים אחרים לא יכולים לגעת בה. לא המסורת, ולא הדת ולא הערכים האזרחיים ולא המוסר או הפילוסופיה, כולם חסרי אונים מול הגחמות האוטומטיות של הכלכלה הניהיליסטית שכל העולם מתגלגל בעקבותיה ולעיתים צונח בשידור חי לבורות חדשים.
האהבה היא כמובן לא הקורבן היחיד של התקופה, אבל היא משלמת מחיר כבד בגלל העומק של החומרנות שהיא שוקעת בתוכה בשנים האחרונות. יצירת קשרי אהבה היא יכולת חברתית שתלויה במידה רבה בתפקוד האישי של הפרט בתוך החברה, אבל הרבה מעבר לזה, האפשרות לתקשר ולהתחבר לבני אדם בכל הקשר תלוי באופן הרבה יותר עמוק ובסיסי במבנה החברתי הכללי ובצורה שבה החברה כולה מתפקדת או לא מתפקדת כקבוצה. ניתן להבחין בתחום של ההכרויות או של הרווקות שמעבר להערות אישיות או טיפוסים לא רצויים, ישנן כמה בעיות מובנות ב"משחק הקבוצתי" באותו תחום, ואולי למעשה ב"חוקי המשחק".
החוקים כרגע הם חוקיים כלכליים ותועלתניים שהם ביסודם אגואיסטים ומנוכרים כמו הרבה מפגשים חמוצים שגדלים באתרי הכרויות. האינטרנט מצטיין בהצפה של האנושות במידע מסחרי, אבל אי-אפשר להפוך את הרמס (אל המסחר) לקופידון. אז מה שנעשה בפועל, זה שכל תחום האהבה, הרומנטיקה וההכרויות עבר מסחור או שינוי צורה והפך לענף כלכלי משגשג. אתרי ההכרויות בקושי מאפשרים לרווקים ולרווקות להכיר באופן חיצוני, כי הם הפכו למוסד חברתי שאחראי על חיפוש בני זוג.
מעבר לדרישה הכלכלית ולהשפעה על התפקוד של החברה בהקשר הזה, הפעילות שנוצרה בתוך אתרי ההכרויות משקפת בדיוק את החומר והערכים שמהם עשויה רוב הסחורה המובטחת. חוץ מהעובדה, שהתעשיה הזאת הפכה פעילות חברתית בסיסית לסדרה של טקסים מלאכותיים ומייגעים, למעשה, היא שינתה גם את ההתחלה (ואולי גם את הסוף) של היחסים בין שני המינים. למשל, חבר באתר הכרויות גדול בתשלום מקבל גישה וירטואלית למספר רב של חברות. אבל התוצאה היא שכל חבר או חברה בודקים ומראיינים במקביל מספר גבוה של מועמדים לתפקיד, כשהרוב הגדול של הפגישות מסתיים בדחייה הדדית או חד-צדדית. יצר הסקרנות והמשחק ממכרים וגורמים לעינוי בתשלום להימשך שנים. שני המינים נעשים בררנים, כמו מנכ"לים של חברות היי-טק. דורשים קורות חיים מבוקשים, גובה, משקל, וכל דבר שאפשר לצלם או לכתוב במספרים או במילים מדויקות בכרטיס. כלומר, יש ביקוש בעיקר למספרים טובים ולכמויות, כמו במוצרי מזון, כלי רכב או טכנולוגיה ביתית.
במקביל לפיחות של הערך של האיכות לעומת הכמות, גם הערך של האהבה עצמה המונוגמיה נשחק על-ידי כוחות השוק. אם הכרות ואהבה הן כמו מוצר, למה לפגר אחרי חלונות הראווה ולא להחליף מדי פעם, או לפחות לשדרג בחינם? גם מערכות יחסים זוגיות רבות משתתפים זה פיתרון רווחי שמקובל באינטרנט והטכנולוגיה תומכת בו. הסימפטום הבולט ביותר הוא השטחה והחפצה של בני האדם ובדומה לשאר תרבות הצריכה, היצרנים מעודדים את "חוויית הקנייה" והחליפין הרבה מעבר להנאה מהמוצר עצמו.
רק שבניגוד למוצר, אף אדם לא יכול להחליף את עצמו. וגם באינטרנט הוא לא רק איש עסקים או צרכן שקונה הכרויות בתשלום, אלא הוא גם יוצר לעצמו הרגלים ומעצב את האופי שלו לטוב לרע. הוא לא רק קונה ומוכר, אלא גם מייצר את עצמו בחינם וזה כל מה שהוא יוכל להציע מעבר למסך לעצמו או לחברה.
זה אירוני שהיום אפשר למצוא דווקא בקזנובה האגדי ניגודים ברורים ל"אומני הפיתוי" של ימינו: מתוך 73 שנות חייו, הוא כתב שהכיר רק 132 נשים. הוא מעולם לא ניהל מערכות יחסים כפולות, והסביר שהדבר פוגע באיכות של הקשר הרומנטי. 16 נשים דחו אותו מפניהן, וכמו-כן הוא התרושש בגלל הוצאות רומנטיות, כך שכל העיסוק שלו מאד לא השתלם לו בסופו של דבר מבחינה חומרית כלכלית.