יום שלישי, 07:45, נתב"ג. 85 עולים חדשים צעירים מגיעים לארץ, במטרה מוצהרת להתגייס לצה"ל. ולא סתם, אלא דווקא ליחידות היותר מובחרות. מי שחיפש עוד הוכחה כי עוד לא אבדה תקוותו של העם הנבחר - קיבל הוכחה.
ארבע שעות אחר-כך - גבול הצפון (הצעירים הנ"ל מן הסתם עוד לא הספיקו להגיע צפונה). מתברר שיש עדיין משימות ביטחוניות גם כאן. העולים החדשים, אחרי שיהפכו לחיילים חדשים, כנראה יגלו על בשרם שזה לא ממש מזרח תיכון חדש. אבל, כמו שהזכיר להם נשיא המדינה שקיבל אותם אישית, כאן זו הארץ המובטחת. גם אם בשביל לממש את ההבטחה נאלצנו לעבור בעיות ביטחוניות. ויש לנו הבטחה אלוקית בפרשת השבוע (פרשת ראה): "והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח".
85 העולים הללו, לא היו לבד על המטוס. יחד איתם היו עוד כמה מאות הורים וילדים. משפחות ש'עשו עלייה' מאמריקה הצפונית, במסגרת הארגון "נפש בנפש". מתוך היכרות אישית עם משפחה אחת כזאת, שעלתה במסגרת זאת לפני מספר שנים, אני יכול להיות בטוח שמדובר במשהו מבטיח עבור מדינתנו. מדובר באנשים שעזבו את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא בגלל שהיה חסר להם משהו בחיים. בעצם כן היה חסר להם - מגורים בארץ המובטחת. ציונות נטו, במובן הרחב של המושג.
תוך כדי שהם מתחילים להריח את הארץ (כולל החום והזיעה), אי-שם על הגבול נהרג מאש האויב מלח הארץ, סא"ל דב הררי הי"ד ויחד איתו נלחמו עוד אי מי מגיבורי הארץ הזאת.
שני האירועים הללו אומנם לא תוזמנו על ידינו וגם סביר להניח שלא על-ידי אויבינו. אבל הצמידות שלהם מעוררת להסתכלות על מה שקורה כאן בארצנו המובטחת. מצב המלחמה (בכל פעם בעוצמה אחרת), זה משהו שנמשך לאורך כל ימי חייה של המדינה הזאת. השכנים הרעים שלנו, לא בדיוק השלימו עם עובדת היותנו כאן. אבל לצערם ולשמחתנו, לא הולך להם.
המדינה הזאת חיה, קיימת ובועטת (באויביה, כשצריך). לפעמים קשה לראות את זה מחמת אובך הקיטורים שמאפיל על כל הטוב שנבנה פה, ובנוסף לכך מדי פעם יש לנו תזכורות, שאנחנו נאלצים עדיין לאחוז בנשק. ואז מתזמן לנו אלוקים-מטוס שמביא בכנפיו עלייה מלאה אהבה למדינת ישראל. כך, כל ההבטחות נראות פתאום כל-כך מבטיחות. ראו הובטחתם!