ברכת הדרך ל"פורום למאבק בכיבוש"

השבוע הוקם במרצ "פורום למאבק בכיבוש". בתנועה הזאת היו תמיד - וישנם - כוחות שדחפו אותה לעשות בדברים אחרים, כאלה שליברלים "מתקדמים" ו"סוציאל-דמוקרטיים" צריכים היו להתרשם מהם ולהצביע בעדה. "פורום כלכלי-חברתי" יש שם מזמן, ולא עזרו ההתרעות שלי ושל אחרים, שהנפת העניינים האלה כ"דגל" העיקרי של התנועה לא רק שהיא חוטאת למוסר שלנו, אלא גם אין לה שום השפעה על הציבור בחברה השרויה במלחמה, אשר הפנימה את "הסכנה הקיומית" עד שהיצרים הפוליטיים שבה לוהטים רק בעניינים "מדיניים-ביטחוניים". תרומתי הצנועה להצלחת הפורום הזה, בתקווה שיוזמיו אומנם מתכוונים להפוך את מרצ לתנועת התנגדות נחושה למדיניות הממשלה בשטחים, היא להזכיר להם דברים אחדים שנאמרו על ידיהם ועל-ידי אחרים בעבר, כשאלפי הקורבנות של מדיניות ההתנחלות בשטחים עוד היו בחיים, או טרם נולדו. המאבק אז היה עדיין שקול יותר, וחלקה של מרצ בו היה יכול להיות הרבה יותר מכריע - עד לשינוי גורלנו כיום: שולמית אלוני, "ידיעות אחרונות", 4.12.1992:

• "לי נראה, שהנזק החמור ביותר שנגרם לנו, הנזק שהכי קשה יהיה לצאת ממנו בשלום, הוא הנתק הכמעט-פסיכוטי שגרמנו לעצמנו בשנים האחרונות: נתק מן הרגש ומן השיפוט המצפוני. מפני שאי-אפשר לעמוד במתרחש; ואם אי-אפשר לעמוד בדבר, קשה להמשיך לחיות עם עצמנו כבני-אדם. אנשים נאחזים בתירוצים בלתי-שפויים כמעט, כדי להצדיק את אי יכולתם לקחת אחריות ולשנות את המצב".
  "...מאה ושמונים ושבעה ילדים נהרגו בידינו מאז פרוץ האינתיפאדה, מהם בעקבות התגרות, מהם באקראי. שש כיתות של בית ספר יסודי ושתי כיתות גן, בערך. שלא לדבר על מאות רבות של ילדים שהפכו להיות נכים ועיוורים. זאת המציאות. וכיוון שכל-כך קשה לאנשים הרואים את עצמם הגונים לעמוד במציאות הזאת יצרנו נתק כלפיה, כאילו בעצם שום דבר אינו קורה, מה כבר אפשר לעשות. שום מסיבת ליל שבת לא בוטלה בישראל מפני שנמצא חייל שרדף אחרי ילד להרגו. הכותרת בעיתון נקראה ונשכחה, מהר יותר מן התחזית האסטרולוגית לאותו שבוע".

ס. יזהר, "דבר", 25.11.1988:

• "השאלה המרכזית איננה השטחים, ולא השיחות הפוליטיות ולא הוועידות הבינלאומיות, אלא האם אנחנו עוד בני אדם? אנחנו, היושבים על ראשם של מיליון וחצי בני-אדם, סוגרים אותם ומכריחים אותם להיות בני-ערובה לרעיונות שלנו על ההסדרים. אנחנו הכובשים אותם, הלוחצים אותם, הממררים את חייהם - וגם את חיינו - ולא נשלחם לחופשי עד שישלמו לנו כופר לאומי, פיסי ופוליטי, ועד להשחתת צורתנו האנושית, ועד לאותה קהות-חושים האדישה לכאב והסתומה לעוול, ועד לכליאת עם שלם בביתו בלי חשמל ומים ובאיסור על הבעת שמחה, בלי שמישהו ייבהל מ'מבצע' לא-יאומן זה.
  הנה זה הדבר: הכיבוש שלנו שאנחנו כובשים וההתרגלות שלנו שהתרגלנו להיות כובשים - זה הדבר. לא האדמה, לא השטחים, לא הפוליטיקה; ההתבהמות שלנו - זה הדבר, וההסכמה הכללית שלא נורא, שאפשר, שמוכרחים כך. ולא עוד, אלא שצריך להכביד ידנו יותר ולכבוש אותם עד אבדם" (דברים בכינוס "עד כאן", התארגנות כושלת של מורי אוניברסיטת תל אביב נגד הכיבוש).

פרופ' שאול פרידלנדר, "הארץ", 22.4.1983 - ביום שהשתתף בהפגנה ליד שכם נגד הקמת ההתנחלות ראשונה "בלב היישוב הערבי הצפוף", ובערב קיבל את פרס ישראל בירושלים (!) "על תרומתו המכרעת לחקר תקופת השואה והנאציזם הגרמני":

• "סיפוח הגדה המערבית מתקרב עתה לנקודה הקריטית שממנה אין יותר דרך חזרה, גם לא תמורת שלום. זהו דבר כה חמור, כה מחריד, כה הרסני מבחינה מוסרית וחברתית, כה אווילי מבחינה פוליטית, שמי ששותק עכשיו ואינו מוחה ואינו צועק חמס - אפילו קלושים סיכוייו להישמע - נעשה שותף לפשע שיהרוס, לכול הפחות, את הדמוקרטיה בישראל".

ל"פורום למאבק בכיבוש" - בהצלחה!