הצילו! חופש הביטוי בסכנה

באף מדינה בעולם, אין דבר כזה חופש ביטוי מוחלט! מתוך העובדה הזאת מבצבצת שאלה אקטואלית: מהו גבול חופש הביטוי? והתשובה: אין גבול כזה. כל אחד קובע לעצמו מה מותר ומה אסור להגיד. מי שקובע מתי חצה מאן דהו את הקו האדום החוקי, זה בית המשפט. הקריאה של מרצים באוניברסיטה להחרים את ישראל, או להחרים מוצרים מישראל, או להחרים את האקדמיה בישראל, חותרת תחת הלגיטימציה של מדינה ליהודים. לא צריך להיות משפטן כדי להבין זאת. מדובר בנשק הסברתי רב-עוצמה שאויבי ישראל עטים עליו בשקיקה. המרכיב הראשי בקריאה הזאת הוא האקטיביות. ההסתערות של מנהיגי תנועת "אם תרצו" על ספקי התחמושת ההסברתית לאויבי ישראל, מבורכת וחשובה. אנחנו מכירים את המלעיזים: הם החליטו שמותר להם הכל, ואסור לגעת בהם. ומי שיהין לנסות "לסתום" להם ת'פה, יואשם כשוטר במשטרת המחשבות, כאויב החופש האקדמי, והכי גרוע - כמי שמסכן את הדמוקרטיה. צריך להזכיר להם, שבדמוקרטיה, כל מי שרוצה לקדם תוכניות אידיאולוגיות, יטיל יהבו על הקלפי. אם ינצח, יראה במימוש ניצחונו. אם יפסיד, יביע מחאה מתונה - כזאת שאויבי ישראל לא ימצאו בה עניין - עד למבחן הקלפי הבא. מי שהמשחק הדמוקרטי לא מקובל עליו, שלא יעשה הצגה של שוחר דמוקרטיה. זה מעורר שאט-נפש. זאת הזדמנות להציב מראה מול פרצופם המכוער של עדת הצבועים שהחרישה, בימים שפרופסורים מהשמאל הרדיקלי חתמו על עצומה ובה קריאה לוועדת באך לפסול את מועמדותו של מני מזוז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הסיבה, כך כתבו: הוא גזען! ואם יהיה מי שיטען כי מזוז אינו איש אקדמיה ומותר לרדוף אותו, איך יסבירו הצבועים את שתיקתם, בימים בהם התפרסמה הידיעה על קבוצת פרופסורים שפנתה בקריאה חתומה לוועדת פרס נובל (אוקטובר 2005), לשלול את הפרס מפרופסור ישראל אומן. הסיבה, כך טענו: השקפתו האידיאולוגית. פרס נובל לשלום לאיש הדמים יאסר ערפאת - זה בסדר מבחינתם. פרס נובל לכלכלה (תורת המשחקים) לפרופסור ישראל אומן - זה לא בסדר. ומני מזוז "הוכיח" את גזענותו כשלקח חלק בניסוח חוק, האוסר על ערביי ישראל "להביא" למדינה פלשתינים בלי הגבלה. הצבועים כינו זאת: "איחוד משפחות". הקריאה של אנשי "אם תרצו" להפסקת התרומות למוסדות שמעסיקים שונאי ציונות - צודקת וראויה. ניתן להתייחס אליה כאל חיקוי מוצלח, לקריאתה הלא-מוצלחת של הגברת לאה רבין (ז"ל) להפסיק את התרומות לאוניברסיטת בר-אילן...