מזכירת המדינה האמריקנית,
הילרי קלינטון, הודיעה כי השיחות הישירות בין ישראל והפלשתינים יתחדשו ב-2 בספטמבר 2010. השיחות יושקו במפגש בוושינגטון בו ישתתפו ראש הממשלה, נתניהו, נשיא הרשות הפלשתינית, עבאס והנשיא אובמה. הוזמנו לפגישה גם נשיא מצרים, מוברק,
מלך ירדן, עבדאללה, ושליח הקווארטט,
טוני בלייר. לאחר מפגש הפתיחה יעברו הצדדים לשיחות ישירות במעורבות אמריקנית פעילה שיתקיימו בארצות הברית או באזור עצמו. במקביל פורסמה גם הודעה של הקווארטט.
חידוש השיחות התאפשר לאחר לחץ כבד שהפעילה ארצות הברית על עבאס לוותר על שלושת התנאים שהציב לחידוש השיחות. התנאי הראשון היה שהשיחות יתנהלו בהתאם לעקרונות שייקבעו מראש ויתייחסו למרכיב הטריטוריאלי של ההסכם. עבאס דרש שייקבע כי הפתרון יהיה על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוגבלים בהיקף שווה. התנאי השני היה קביעת לוח זמנים למשא-ומתן, והתנאי השלישי היה הארכת ההתחייבות הישראלית להקפאת ההתנחלויות לאחר שהיא תפוג ב-26 בספטמבר.
הנוסחים של שתי ההודעות של מזכירת המדינה ושל הקווארטט נועדו בין השאר להקל על עבאס להסכים לחידוש השיחות על-ידי הקטנת המחיר הפוליטי שהוא ישלם בציבור הפלשתיני בעקבות מה שנתפס ככניעה ללחץ של ארצות הברית וישראל, אולם נראה כי מבחינתו של עבאס ספק אם ההודעות תשגנה את המטרה הזאת. הוא כבר מותקף בזירה הפלשתינית הפנימית על "כניעתו", וגם בתוך מפלגתו, פתח, החלטתו אינה נהנית מתמיכה רבה.
לא ברור אם הממשל האמריקני העביר הבטחות כלשהן לפלשתינים על-מנת לאפשר את פתיחת השיחות ואם אכן הועברו - מה הן. בהודעה של קלינטון נכללו שני מרכיבים שהיו חשובים לעבאס, אם כי הם נאמרו בצורה רכה. הראשון התייחס ללוח הזמנים והביע את התקווה שהשיחות יגיעו לסיכום תוך שנה אחת. השני התייחס למעורבות אקטיבית של ארצות הברית בשיחות. במדיה הערבית היו דיווחים שלא אומתו לפיהם נתן הנשיא אובמה לפלשתינים ערבויות שהפיתרון הטריטוריאלי יהיה על בסיס גבולות 1967 ויכלול חילופי שטחים מוגבלים וזהים. כן דווח על כך שהאמריקנים יהיו מוכנים להציג הצעות גישור בהן יובעו עמדותיהם. ייתכן גם שהאמריקנים הבטיחו לעבאס שאם יסכים למעבר לשיחות ישירות, הם יוכלו לשכנע את נתניהו שהקפאת ההתנחלויות תימשך דה פקטו, גם אם לא יהיו הצהרות פומביות.
השיחות נפתחות במצב שבו יש בכל הצדדים ציפיות מאוד נמוכות לגבי סיכויי הצלחתן, גם אם הממשל האמריקני וראש הממשלה נתניהו חשבו שמן הראוי לפתוח בכמה הצהרות אופטימיות. בולטת ביניהן היא ההצהרה של נתניהו שהפלשתינים יופתעו מהצעותיו. יש בהצהרה רמז לנכונות גדולה יותר מצידו ללכת לקראתם.
כבר בתחילת השיחות יש כמה מכשולים שהצדדים יצטרכו להתגבר עליהם אם ברצונם למנוע פיצוץ מוקדם של השיחות. המכשול הראשון הוא הסכמה על סדר הדיונים. בשעה שהפלשתינים הסכימו להצעה אמריקנית להתחיל בדיון על ביטחון וטריטוריה במקביל, נתניהו דורש להתחיל בדיון על ביטחון והכרה בישראל כמדינה יהודית. הוא מתנה מעבר לדיון בנושאים אחרים בהסכמה בתחומים האלה. סביר כי אם נתניהו יעמוד על דרישה זו, השיחות יופסקו בראשיתן, וארצות הברית תעמוד בעניין זה לצד הפלשתינים.
הנושא השני הוא חידוש הבנייה בהתנחלויות. הפלשתינים הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שחידוש הבנייה בהתנחלויות יביא להפסקת השיחות. סביר כי ארצות הברית תנסה להגיע להבנה עם ישראל על המשך הקפאת הבנייה למעט בישובים הקרובים לקו הירוק וביניהם השכונות היהודיות של ירושלים. לעומת זאת המשך הרחבת ההתנחלות בשכונות הערביות של ירושלים יביא כמעט בוודאות להפסקת השיחות. כמו-כן לא ברור אם הפלשתינים יקבלו פשרה שתאפשר בנייה אפילו בחלק מהמקומות. ייתכן כי במצבו הפוליטי הנוכחי התרחיש הנוח ביותר לעבאס הוא זה שבו הוא מפסיק את השיחות בשל בנייה בהתנחלויות. אם זה יקרה, המשמעות היא שההחלטה על חידוש השיחות רק דחתה לפרק זמן קצר את המשבר שהיה צפוי כבר בספטמבר.
לכאורה, פתיחת השיחות ללא תנאים מוקדמים היא ניצחון פוליטי של ראש הממשלה אשר הצליח לכופף את ידו של עבאס ולשמור באותה עת על הקואליציה שלו שלמה. מפלגת העבודה אינה יכולה לאיים בפרישה בשל הקיפאון המדיני, והוא לא עשה שום ויתור שעלול היה להרגיז את שותפיו לקואליציה מהימין. השאלה היא האם בכל הנוגע למשא-ומתן עצמו אין זה אלא ניצחון פירוס. ישראל גררה לשיחות אלו פרטנר חלש ומושפל. עצם כניסתו לשיחות בתנאים האלה מחלישה אותו פוליטית ושוללת ממנו לגיטימיות בציבור הפלשתיני. נושא ונותן חלש אינו מסוגל להגיע לפשרות בנושאים רגישים. בנוסף לכך, ההערכה הסבירה היא שעמדות הפתיחה של נתניהו רחוקות מהעמדות אותן הציג כבר ראש הממשלה הקודם אולמרט לפלשתינים, ולכן הפערים בין עמדות שני הצדדים עתה רחבים יותר מאשר היו לפני שנה וחצי. עולה מכך שגם אם השיחות לא יופסקו בראשיתן, הסבירות ששני הצדדים יצליחו לגשר על הפערים בעמדותיהם תוך שנה נראית כמעט דמיונית.
בהנחה זו יצטרכו שלושת הצדדים, ישראל הפלשתינים וארצות הברית, לשקול גם אפשרויות נוספות. אצל הפלשתינים תעלה שוב האופציה של הקמה חד-צדדית של מדינה פלשתינית בגיבוי בינלאומי. יתכן גם שבמצב הזה הדרך הריאלית היחידה שתשרת את שלושת הצדדים תהיה לחזור למסלול של מפת הדרכים ולשקול פתרון ביניים של הקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. זאת, כאשר במקביל נמשך המשא-ומתן על הסכם הקבע בהתבסס על ההנחה שהגעה להסכם קבע תדרוש זמן רב יותר ויתכן גם שהיא מותנית בשינויים פוליטיים בשני הצדדים.
שאלה נוספת נוגעת לתפקיד של ארצות הברית בשיחות הישירות. מצד אחד חוסר האמון בין שני הצדדים מחייב מעורבות אמריקנית פעילה שיכולה להתבטא גם בהצעות גישור. מצד שני, דווקא בגלל חוסר האמון הזה וההערכה של שני הצדדים שהשיחות עתידות להיכשל יש סכנה שהנוכחות האמריקנית בשיחות תגביר את הנטייה של שני הצדדים לדבר לצד האמריקני ולא אחד עם השני. המטרה של שני הצדדים תהיה במקרה זה בעיקר לשכנע את האמריקנים שהאשמה של הכישלון הצפוי צריכה להיות מוטלת על הצד השני. בכל מקרה המשמעות היא שהצוות האמריקני שיהיה מעורב בשיחות יצטרך לנווט את דרכו בזהירות רבה כדי שהוא לא יתרום לכישלונן.