בשעה טובה ומוצלחת ישבו ראש ממשלת ישראל ויושב-ראש הרשות לשחרור פלשתין משני צידיה של שרת החוץ של ארצות הברית. כולם נראו מדושני עונג, מרופדי רצון טוב, מעוטפי דברי החלקות של התקשורת. שרת החוץ לא התמהמהה יתר על המידה - יש להכות בברזל בעודו חם, אין להתיר בזבוז של משבר מוצלח, כמאמר ראם עמנואל, ועל כן ניגשה ישר לעניין: גבולות, ביטחון, ירושלים, פליטים - בזה הסדר ולא אחר.
האם הסדר שבו נקטה הגברת הוא מקרי, או האם הושקעה בו מחשבה? לאור הכרת האמריקנים ומהלך ההיסטוריה של דיפלומטיה האמריקנית מול מדינת היהודים, נראה שהסדר שהוכתב לכאורה כלאחר יד, אך הוא למעשה מלאכת מחשבת של תכנון מדוקדק. אם הסדר מתוכנן היטב, יש להתייחס אליו בכובד ראש.
ראשית - גבולות. לכולם ברור מהם הגבולות העומדים לנגד עיניה של שרת החוץ האמריקנית, של מחלקת המדינה, של כל המתנכלים לישוב היהודי בארץ ישראל מאז ועדת פיל משנת 1937. לב הארץ, הרי יהודה והשומרון הם מחוץ לתחום, לפי הסדרי שביתת הנשק 1949 כפי שנכפו על ישראל. ומדוע נושא הגבולות מופיע ראשון? בהתאם לרמת ההתנגדות הצפויה בקרב הבוחר הישראלי במשאל העם הצפוי.
רק חצי מיליון יהודים מתגוררים מעבר לקווי שביתת הנשק, וחמשת המיליונים האחרים יצביעו ברובם הגדול בעד גירוש אחיהם מביתם כל עוד בתיהם שלהם מצויים בתחום הבטוח. מי שאינו מאמין לציניות המובעת כאן, יזכור את המלחמה שעשו יישובים מסוימים כדי להיכלל בתוך גדר ההפרדה של אריק שרון, ואת הצהלות שליוו את מגורשי גוש קטיף בתקשורת ובשטח, בעוד הם מוּעלים על האוטובוסים ובתיהם נהרסים או עולים בלהבות.
שנית - הביטחון. למרות שנושא הביטחון הועלה לראש סדר העדיפויות בפי ראש ה
ממשלה, הרי שבמציאות התקשורתית הדרושה לשם מכירת ההסכם הצפוי לקהל הישראלי יש לביטחון פתרון מן המוכן: כוחות בינלאומיים. חלק מספיק גדול של תושבי ישראל הוא גלותי מספיק כדי להשליך את יהבו על כוחות זרים. אפילו נץ כדוגמת
אביגדור ליברמן המליץ על הצבת כוחות נאט"ו כאמצעי ביטחוני, ומה נראה טוב יותר מחייל אמריקני חמוש היטב העומד על משמר מערת המכפלה? נושא הביטחון, בייחוד אם החמאס ישוחד היטב בממון רב, יכול להיפתר בקלות יחסית.
ירושלים היא השלישית ברשימה. אומנם ירושלים היא נושא רגיש לגבי חלק משמעותי מן היהודים, אבל יש חלק לא קטן מתושבי השפלה, שמבחינתם ירושלים אינה אלא ספחת, כמאמר גיבור ישראל רא"ל משה דיין: "מי צריך את הוותיקן הזה". ירושלים השלמה אינה אלא המצאה דמיונית. הכל יודעים כי החלוקה קיימת ושרירה, העירייה אינה שולטת במזרח העיר, כי הבנייה הערבית הבלתי חוקית (על-פי החוקים הנוהגים במערבה) יצאה לחלוטין מכלל שליטה, כי שוטרי רשות לשחרור פלשתין הם המשליטים שם סדר, כי הליכים משפטיים ננקטים רק נגד יהודים, כי הפגנות אנטישמיות הם לחם חוקם של תושבי העיר היהודים לא פחות מאשר בגרמניה או צרפת, וכי מעצמות זרות הן הקובעות את החלוקה דה-פקטו של העיר. יתר על כן, כל מנהיג היישוב הנבחרים הסכימו לחלוקת העיר, מבן-גוריון ועד להקפאת הבנייה של נתניהו. לכן גם ירושלים אינה משוכה בלתי עבירה במהלך משא-ומתן רציני תחת ידה הנחושה של מזכירת המדינה האמריקנית ושל הבוס בראכ חוסיין אובמה.
זכות הפלישה
הרביעית והאחרונה ברשימה היא שאלת הפליטים. הכוונה כמובן לפליטים הערבים, כיוון שהפליטים היהודים אינם נחשבים לפליטים גם אם גורשו מבתיהם בחוזק יד וללא פיצוי. זה סלע המחלוקת היחידי שאותו אי-אפשר להחליק בקלות, היות שזה אינו נוגע לירושלים או לבאר-שבע או לקדומים, או לחברון. שאלת הפליטים נוגעת כבר לשפלה, למקום מושבם של מרבית היהודים. וכאן המקום לבדוק מה דעתו של יו"ר הרשות לשחרור פלשתין בשאלת הפליטים.
הנה מספר ציטוטים נבחרים:
עבאס (אבו-מאזן) בפני כנס של הרשות לשחרור פלשתין: זכות השיבה היא זכות מקודשת לפליטים הפלשתינים. מפגש ההידברות הלאומית שלנו שולל כל ניסיון לבטל את זכות השיבה של הפליטים ואת הכוונה לפזר אותם בין ארצות העולם. מפגש ההידברות הלאומית מאשרר שזכות הפליטים לשיבה לארץ מוצאם היא קדושה, זכות כללית וזכות פרטית שאין שום כוח שבעולם שיכול לבטלה - לא את זכות האומה ולא את זכות הפליטים לשוב לארצם, לאדמותיהם ולבתיהם.
בתחילת 2007 אמר
מחמוד עבאס בהפגנה פומבית: נושא הפליטים אינו ניתן למשא-ומתן. אנו שוללים כל ניסיון ליישב את הפליטים בארצות אחרות.
בן-דרור ימיני כותב על כישלון השיחות בשנת 2008 בין הפלשתינים ובין ממשלת אולמרט: אבו-מאזן התעקש על שיבה סיטונית של פליטים. זו הייתה העילה שלו לשלילת ההצעה של אולמרט, ולא, כפי שטען, שקיעתו של אולמרט כראש ממשלה. אבו-מאזן הודה בכך בפירוש.
הנחרצות שבה מביע אבו-מאזן את התביעה להצפתה הסיטונית של מדינת ישראל בערבים המתכנים פליטים, משותפת לו ולכל מנהיגי ערב, מחמאס ועד לחזית העממית, וכמובן לערבים שכבר השיגו את זכות הפלישה. וכאמור, זכות השיבה אינה נוגעת לירושלים, לבאר-שבע, לקדומים ולחברון, כי אם לחיפה לתל אביב, לרמת-אביב, לרמת-גן, לגבעתיים, לגלילות ולנתניה. תביעת הפלישה נוגעת ישירות לעיקר הכובד של העם היהודי היושב בשפלה, ולכן היא נדחתה לסוף המו"מ.
וכך נראית תוכנית הפרוסות מבית סעוד שאומצה על-ידי הליגה הערבית ועל-ידי הרשות לשחרור פלשתין: קודם גבולות שאינם ניתנים להגנה, אחר כך כוחות בינלאומיים שיסוככו על בניית כוחות הטרור הערביים במימון ארה"ב (כח דייטון וה"משטרה" הפלשתינית), אחר כך שליטה בירושלים והשבתה למעמדה שלפני 1967 - דהיינו פרובינציה שכוחת אל בקצה הכביש המתפתל דרך רמלה.
לבסוף, עם סיומה של מלחמת התשה בחסות הכוחות הבינלאומיים, תבוא שוב הדרישה להציף את המדינה המגומדת במיליוני ערבים המתוחזקים כפליטים במימון הקהילייה הבינלאומית.
מכיוון שהתנאי האחרון הוא זה שאפילו שוחרי השלום המושבעים של רמת-אביב יצביעו נגדו במשאל-עם, על ממשלת נתניהו להציבו במקום הראשון. עליה לדרוש את פתרון בעיית הפליטים הערבים בדיוק כפי שנפתרה בעיית הפליטים היהודים. יהודים - ליהודה, ערבים - לערב. כל מדינות אירופה, ארה"ב, אוסטרליה וקנדה מבינות היטב את הסכנה הקיימת בהצפת המדינה הדמוקרטית באוכלוסין דורשי רעתה. הנה צרפת מגרשת את הצוענים. הנה דנמרק מציבה תנאים מגבילים להגירה; הנה בריטניה בודקת מתחת לכל משאית החוצה את תעלת לה-מאנש. התנאי של זכות הפלישה הוא תנאי שרק אנטישמים מוצהרים יתמכו בו, וגם זאת מתוך זהירות מופלגת, שמא ימצאו עצמם זרים בארצם באותו אופן. בכל דיון על חוזה שלום עם הערבים, יש להציב את הסוגיה האחרונה - סוגיית הפליטים - ראשונה.
מחמוד עבאס אינו יכול בשום פנים ואופן לוותר על זכות הפלישה. זוהי זכות המוקנית למוסלמי מעצם היותו מוסלמי, וחילול הקודש מתמצה בכך שיהודי יאמר לערבי להיכן הוא יכול להגיע והיכן הוא יכול או אינו יכול להתיישב. ויתור על תביעת הפלישה יעלה לו פשוט בחייו, ולכן הוא בלתי אפשרי, כפי שחזר ואמר עשרות ומאות פעמים. עם התמוטטות השיחות על סוגיית תביעת הפלישה, תתמוטט כל התוכנית הסעודית ובא לציון גואל.
