בכל שדות חיינו קיימת ההרגשה הכבדה כי איננו מה שהיינו. ישנה תחושה מרה של פסימיזם גובר מהצורה שבה אנו נראים ונשמעים, מהתנהגותנו, מערכינו ומסדר העדיפויות שלנו.
"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בו התעצבה דמותו הרוחנית והמדינית..." נכתב במגילת העצמאות. בארץ ישראל הצליחו דורות לפנינו לבנות וליצור רוח יהודית חדשה, ליצור חיים יהודים חדשים. וכל זה התחיל רק לפני קצת יותר ממאה שנה. כלום במונחים היסטוריים. והיום כבר הכל נראה לנו כמובן מאליו...
דורות שנולדו לפני מאות שנים לא דמיינו בחלומותיהם הטובים ביותר את תקומת ישראל בזמן כה קצר בארצו. הם שאפו לכך, אך אלו היו תקוות מהולות באשליות, כיוון שהם לא עשו דבר מלבד לקוות. אך הגיע דור שהחליט שדי לתקוות שווא, עת לפעול. אלו היו ראשוני הציונים שעלו ארצה בעלייה הראשונה מטעמים אידיאליסטיים לאומיים, בדמיונם היו דמויות מן התנ"ך ובכל מאודם ניסו להידמות לבני ישראל ההם, הנוסטלגיים.
כך התחילה לה אבולוציה לאומית יהודית בעת החדשה - כך התעוררה הציונות מתהומות הנפש של היהודי הגלותי שמאס בחיים המחפירים של הגולה, חיים של חוסר
כבוד לאומי ואישי, מרירות אין קץ והמתנה נטולת מעשים אל הגאולה הצפויה להגיע כל רגע.
הישראלי המצוי של ימינו אוהב את הארץ, אבל הוא מקטר בלי סוף על המדינה. יש לו סיבה לקטר אבל גם צריך הוא לשאול עצמו מה הוא עשה כדי שהמצב יהיה טוב יותר, או יותר נכון, מה הוא לא עשה שגרם למצב להיות כזה.
נסו להסביר היום לילד ישראלי מצוי מהי אהבת הארץ, מהי אותה תשוקה רגשית לאדמת האבות, הרי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. המציאות היומיומית היא סיפור אחר לגמרי מאותם סיפורי ההיסטוריה המופלאים של עמנו. בטווח השנים שחלפו, החברה הישראלית שינתה פניה. קשה להסביר לילדינו את משמעות קיומם כיהודים כאן. הם חיים בעולם אחר, באטמוספרה אחרת. גם היום יש דברים נפלאים, אנשים נפלאים, אך את הפנים היפות של הארץ הם לא רואים ביומיום שלהם, אלא דווקא את הפנים האחרות, הפחות סימפטיות. האפשר להאשים אותם שהם חולמים על מקום אחר מאשר על אותה ארץ-ישראל? וזה מוביל אותנו לעיקר.