הקפאת הבנייה לעשרה חודשים היא צעד תלוש מהקשר, שהתקבל על-ידי מנהיגות לחוצה ונטולת חזון, שנכנעה ללחץ מדיני בינלאומי, מתוך ידיעה שבצד השני אין פרטנר שירים את הכפפה ויענה במחוות משלו למען התקדמות לעבר הסכם מדיני בין שני הצדדים. אבל מה נכון לעשות? האם יש סיכוי לתהליך? האם יש טעם בהמשך ההקפאה? האם ההקפאה תורמת לתהליך? על-מנת לענות על השאלות הללו, צריך קודם כל להבין את המציאות כהווייתה, לא להתחמק מן העובדות, לגבש אסטרטגיה, לבנות חזון, להחליט לאן רוצים להגיע ולקבל החלטות שיובילו אותנו לשם. המציאות היא כזו שאין פרטנר בצד השני וצריך להבין את זה, אין מה לעשות, לא האמריקנים ישנו את זה ואף לא האירופים. אין אף מנהיג פלשתיני היום שמסוגל לחתום על איזשהו הסכם הכולל איזשהו ויתור על דברים בסיסיים שישראל לא יכולה לחיות איתם. צריך להבין – עם כל הכבוד לבנימין נתניהו שהצהיר על שתי מדינות לשני עמים, הפלשתינים לא מעוניינים בשתי מדינות לשני עמים. הפלשתינים רוצים שתי מדינות, זו (פלשתין – הגדה ורצועת עזה) שלנו וזו (ישראל – גבולות 67') גם כן (זכות השיבה). כשהפלשתינים אומרים כיבוש, הם מתכוונים ליפו ולעכו, ולא לחברון. ישראל לא יכולה לחכות לפרטנר בצד השני, אך מצד שני ישראל לא יכולה לשלוט על עם אחר ולנהל את חייו. בישראל צריך להיות דיון פנימי עמוק על מתווה הפתרון שישראל יכולה לחיות איתו, להחליט על המתווה כיעד בר-השגה, ולהתנהל בהתאם. ישראל לא יכולה להתעלם מהמציאות ולהתנהל כאילו גבולות המדינה הנוכחיים הם גבולות הקבע שלה, ומצד שני ישראל לא יכולה לפנות שטחים בצעדים חד-צדדיים, ולקבוע לבד את גבולות הקבע שלה, כדי לא לחזור על הטעות החמורה שבפינוי גוש קטיף. בחמש עשרה השנים האחרונות נוהלו אינסוף דיונים בחוגים שונים ובמסגרות שונות בין מומחים לכל דבר שרק אפשר, וכולם הגיעו למסקנה שאם היה אמון בין הצדדים והיו פרטנרים בשני הצדדים, מתווה ההסכם ששני הצדדים יכולים לחיות איתו ברור וידוע לכולם. ישראל בהחלט יכולה להחליט מה הם גבולות הקבע שאיתם היא יכולה לחיות, למשל, על בסיס קווי 67', עם תוספת של גושי ההתיישבות שייכללו במסגרת הפתרון שישראל רואה כנכון לה, ולהתנהל בהתאם לכך. משמעות הדבר שבישראל לא צריך להקפיא שום דבר, ישראל צריכה לפתח את כל האזורים שייכללו במסגרת הפתרון שלה ולא לפתח את האזורים שנמצאים מחוץ לפתרון זה. התנהלות זו של ישראל, ראשית תחזיר את האמונה בצדקת דרכנו לעצמנו, תוריד את הלחץ מאיתנו ותעביר אותו אל הפלשתינים והכי חשוב - היא הדבר הנכון לעשותו, להתנהל בהתאם ליעדים ולאסטרטגיה שהצבנו לעצמנו. ישראל יכולה להתנהל כך לאורך שנים עד שתחול גם התפכחות בצד השני שיבין את המציאות ויקבל אותה כהווייתה. בהתנהלות כזו ישראל תתנהל קודם כל בהרמוניה עם עצמה ועם אומות העולם. יופסק הוויכוח האינסופי בתוך המדינה בין ימין לשמאל, שכל כולו סיסמאות ריקות מתוכן. תופסק ההשקעה בשטחים שלישראל אין עתיד שם. מדינת ישראל תחזור לעסוק בנושאים החשובים, ביניהם איכות החיים של אזרחיה. תחזור להשקיע בחינוך ובבריאות, אולי גם תקום כאן תחבורה ציבורית ראויה לשמה. נתחיל להתנהג כמו מדינה נורמלית. התנהלות כזו תוריד את הלחץ המיותר בתוך העם שגורם לשסעים בחברה ולא מוביל אותה לשום מקום.