שבת בבוקר. אני וא. בכבודו ובעצמו מחליטים להעז ולחרוג משגרתנו הרגילה (ארוחת בוקר ביתית, טיול עם הכלב, קצת טלוויזיה, קצת מחשב, קצת גיטרה, קצת ניקיונות ויאללה להורים לצהריים מדושן) ולנסוע לתל אביב, העיר הגדולה, בה הכל יכול לקרות, החל באי-מציאת חניה לעמידה של שעתיים בטור למסעדה המגישה ארוחות בוקר בלבד.
ואכן זה קורה. בעיר שבה הכל אפשרי, אנו מוצאים את עצמנו מחפשים חניה כ-40 דקות בעודנו מתאמצים לחייך ולא להרוס שבת כה יפה על תלונות שטחיות. לאחר 40 דקות של פסיכולוגיה הפוכה ומשחקי מוח מתוחכמים נמצא מקום קטן, צפוף, הדורש תמרון של טייס קרב בכבודו ובעצמו, זה אפשרי ואף קטן עליו.
אז חניה יש. מה הלאה? הולכים לאכול ארוחת בוקר. משהו קצת שונה מהחביתה, טוסט וקוטג' שהיינו אוכלים בבית. מגיעים למסעדה שהיא למעשה גן-עדן של ארוחות בוקר. רעבים אך מסופקים שלפחות מצאנו חניה והצלחנו לגרד את עצמנו מהפרברים, להעמיס את הדרכון, לארוז... כן, ארזנו לבד, ולנחות פה בעיר הגדולה.
בעודנו מתהלכים לכיוון גן העדן הקולינרי, אנו שמים לב שאנחנו לא לבד. לא רק שאנחנו לא לבד, מחוץ לגן העדן ישנה התאספות של אנשים בכמויות של מינימום עצרת בכיכר רבין או מצעד הגאווה. אנחנו לא נרתעים. הרי הגענו עד הלום. מצאנו חניה. גירדנו את עצמנו מהפרברים. מה כבר יכול להיות?
בכניסה לגן העדן עומדת מארחת צעירה ועסוקה עם חוברת עבה של ניירת ועליה שמות. מיד אנחנו מבינים שלא רק אנחנו אוהבים ארוחת בוקר. כמה נחמד שכל האנשים מסביבנו קמו בבוקר עם רצון לארוחת בוקר גם. אנחנו נרשמים אצל המארחת הנחמדה וממתינים בסבלנות. הרי זו רק ארוחת בוקר. כמה זמן כבר ייקח?
המארחת לא משלה אותנו. היא מודיעה לנו חד וחלק שייקח כשעה ואף יותר. א. איננו מרוצה. אני עדיין באופטימיות שמאפיינת את החריגה שלנו מהשגרה. הרי כבר יצאנו. כבר מצאנו חניה. כבר גירדנו את עצמנו מהפרברים. מפה הכל בעלייה...
ועכשיו מחכים. אז מה עושים בינתיים? המזג אוויר נושק ל-40 מעלות בצל ואחוזי הלחות בעשירון העליון, אבל יש תקווה בלב. אז שותים כוס מים עם נענע ועוד כוס מים עם נענע ומנסים להתקרר. בינתיים מביטים על האנשים מסביבנו שהם גם שותפינו לעת צרה ובו-זמנית מתחרים בעלי יכולת להביס אותנו במכה אחת על השולחן הטוב ביותר.
כל שם שנקרא מעורר בנו תקווה והתרגשות. הרי ייתכן שאנחנו מיד אחרי הזוג המבוגר הנאה שהרגע נכנס. לא. אוקיי. אולי אנחנו אחרי השולחן של שישה צעירים פלוס עגלה שרוצה לשבת בחוץ. לא. אוקיי. אז אולי אנחנו אחרי שתי הבנות היפות הלבושות בשמלות קיציות. לא. אוקיי, אז לא. וככה חולפת לה שעה וחצי בלי שנשים לב, או ליתר דיוק לאחר שעקבנו אחרי כל שנייה שתקתקה בשעון.
בינתיים, מגוון רחב אין קץ של רגשות תוקף אותי. זה מתחיל מאופטימיות ושמחה. כן מצאנו חניה. כן גירדנו את עצמנו מהפרברים. שברנו שגרה. יום שבת קיצי נטול דאגות. נטול עבודה. נטול מטלות בית. מה יכול להיות טוב מזה. לאט-לאט ההרגשה מתנפצת לתחושה בלתי נסבלת של חום. אין פינה מוצלת פנויה אחת בטור הארוך ושותפינו לעת צרה מזיעים וכולנו מתחילים להריח קצת פחות נעים מבקבוק סבון נוזלי. מנסה לא להתעצבן. לא קל כי מזג האוויר לא לצידנו. שותה מים ועוד מים ומנסה להתקרר. בינתיים א. זועם. עם כל הכבוד לארוחת בוקר, יש גם בבית, במזגן, חביתה וטוסט, וחניה יש מתחת לבניין בשפע. בעודי מנגבת את מצחי המיוזע ומנסה לא להריח את עצמי או את סובביי, אני עוברת לתחושה מספר 3 - להרגיע את א. תכף נכנסים. אני משכנעת אותו. פתאום כולי סבלנות ורוגע. כבר לא אופטימית אך נחושה שאם יצאנו, מצאנו חניה, גירדנו את עצמנו מהפרברים ועמדנו אינספור דקות בחום, בלחות ובצפיפות הזאת - אז הישועה בפתח. אוטוטו כאן.
א. לא משוכנע. הוא משוכנע שאני משוגעת. המארחת קוראת בעוד שם. זה מתקדם. אני מרגישה שאנחנו קרובים. רק עוד קצת... שעה ומחצה עוברות להן. פתאום המארחת קוראת בשמנו. הללויה! הארץ המובטחת! הגענו.
היא מציעה לנו מקום בחוץ. אנחנו כבר רטובים כמו אחרי שיעור ספינינג אינטנסיבי ברחבה מחוץ לחדר כושר ביום קיצי. א. מתעקש שבחוץ לא טוב. ההמתנה ממשיכה. התקווה נגנזת. החלומות מתנפצים. כל-כך קרוב אך כל-כך רחוק. תחושת ייאוש מציפה אותי. האם זה אי-פעם יקרה? האם לוותר? לא! אני נחושה. הרי מצאנו חניה, גירדנו את עצמנו מהפרברים, עמדנו שעה וחצי בחום ובלחות. והכל לשווא?
לאחר שעתיים... כמו שני עכברים מיובשים, רטובים, מסריחים, עייפים, חסרי רוח-חיים, תקווה ואופטימיות שהוחלפה בניסיון פשוט לשרוד, להתמיד כי הרי עוד רגע נכנסים, אנחנו נכנסים אל תוך גן העדן הממוזג בעל הריחות של לחם טרי-טרי שבדיוק יוצא מהתנור ורואים מלצרים חייכנים רבים מסביבנו שרק רוצים להגיש לנו משקה קר וארוחת בוקר משובחת. עשינו זאת! מצאנו חניה. גירדנו את עצמנו מהפרברים. עמדנו שעתיים בחום ובלחות והנה הרגע הגיע. חרגנו מהשגרה. היה שווה!
