למדנו מן העיתונות המקומית ("גפן", 17.9.10) כי:
- "עשרות תושבים משולהבים מפרדיס ניסו לבצע לינץ' בשוטר הקהילתי אשר קילגור, שנאלץ להסתגר בחנות נעולה בכפר ביחד עם משפחתו, בעוד ההמון המשולהב בחוץ מנסה לפרוץ פנימה בכוח, במטרה להרוג את השוטר. בכוחות גדולים, שהותקפו אף הם, חולצו לבסוף השלושה למקום מבטחים.
המשטרה: מדובר בקומץ שישלם מחיר כבד על מעשיו ומלחמתנו היא בקומץ, ולא כלפי תושבי פרדיס".
אם לא בדיוק "למדנו", אז צריך ללמוד את זה. על-מנת להישרד כיהודים במדינתם החופשית, על-מנת לחיות.
מתחנת המשטרה זכרון יעקב נמסר (גם כן דרך העיתון "גפן") כדלקמן:
- "השוטר הקהילתי שהה ביום רביעי בערב בכפר, מלווה בבת זוגו לחיים ובתו. השוטר הותקף על-ידי מספר אנשים אשר אליהם הצטרף המון וזאת במטרה לפגוע בשוטר על-רקע תפקידו".
ועוד נאמר כי רבים נעצרו וכי המעצרים לא תמו.
אני, אישית, לא רגוע מהרגעת המשטרה כי מדובר רק בקומץ אנשים, ואני אישית סבור כי גם לו היה נפגע אותו שוטר או חברתו לחיים או ביתו, לא מ"אנשי הקומץ" שיזמו את האירוע ללא הצלחה, אלא נניח מאחד מן ההמון שהצטרף (ולא ברור לי מדוע הצטרף, שכן מכיוון שאינו מנוי על הקומץ, לכאורה אין לו שום עניין לפגוע בשוטר ובבני משפחתו, והוא גם כיום אינו מאוים על-ידי המשטרה, שכבר הכריזה כי לא תפעל נגדו) - הטרגדיה הייתה גדולה באותה מידה.
זאת ואף אחרת, גם במצב בו האירוע של הטרור לא צלח, כי המשטרה הצליחה להגיע בדקה התשעים ולהציל את השוטר ואת בני לווייתו, התגובה צריכה להיות כאילו הוא כן צלח, וזאת על-מנת למנוע אירועים דומים, לבל יתארגן קומץ ולבל יצטרף לקומץ - המון.
ואני מזמין את כולם, גם את עצמי, ללמוד מהאירוע, כי מדובר ביישוב רגיל הממוקם על כביש 4 והנושק לזכרון יעקב, מדובר ביישוב שכל מי שנוסע מחדרה לחיפה דרך כביש 4 חוצה אותו, מפני שמשני צידי הכביש ממוקמים מבנים - מגורים ועסקים - המזמינים באמצעות שילוט עוברי-אורח להיכנס, מדובר ביישוב בעל מסורת של קבלת פנים וידידות עם השכנים היהודים,
אלא שהכל בתנאי - והתנאי הוא שהיהודי לא יבצע שום צעד שעלול חס וחלילה להרגיז את התושבים המקומיים, כפי שעשה כנראה נותן השירות, השוטר הקהילתי, כי אז, דמו בראשו.
ואילו אני, לא רגיל לתנאים כה חמורים, כה קריטיים, בהתנהלותי היומיומית והעסקית. ובעבר, ביקרתי לא אחת בכפר פרדיס, בין היתר כדי לספק הסעה לחבר שאביו נצרך לסיוע רפואי בשעה מאוחרת, בשעה שרופא מקומי נאות לקבלו, והחבר - שמו: איברהים טייאר. אז המתנתי בחוץ עד אשר החבר ואביו יצאו מאצל הרופא, ודחיתי כל מחשבה על לינץ' (אולי בגלל שלמישהו יש משהו נגד איברהים, או שהחניה שלי ברכב גדול מדי על המדרכה - מנקרת עיניים ואוליי גם בלתי חוקית, או מסיבה שאיני יודע אותה).
ואני גם לפני ואחרי כמה פגישות עסקים בכפרים ערביים, כך סתם, סוכם שניפגש במשרדו של עורך הדין מכפר קרע, פגישה עניינית שדווקא בה אני אמור לתת יעוץ בנושאי תכנון ובנייה ללקוח מקומי, אלא שאיני חפץ שהייעוץ שלי יהיה מותנה ומאוים כפי שהייתה, מן הסתם, עבודתו הציבורית של השוטר הקהילתי, שכלל לא חשש ולא העלה על דעתו כי בגלל חילוקי-דעות כלשהם - ירצחוהו.
(הפגישה לא תתקיים בכפר קרע, אלא בזכרון יעקב).