להיות אישה זה לא דבר פשוט. כן כן אנחנו המין היפה. תמיד מריחות נפלא, רכות ועדינות, נעימות לעין ולמגע ובעלות תובנה ועומק שגברים יכולים רק לחלום על. כל זה טוב ויפה אך בו-זמנית פה טמונה הבעיה. כן כן אנחנו המין היפה אבל אנחנו גם המין אשר מביא ילדים לעולם. אנחנו המין שמרגיש את תחושת האשמה המתלווה לנשיאת עובר ברחמינו במשך 40 שבועות פלוס מינוס. אנחנו המין שצריך להתלבט מה לעשות לאחר הלידה ומתי לעזוב את הילד/ה ולכמה זמן כל פעם. אנחנו המין אשר אמור להשתלט על הכל ולהיות סופר-וומן ולג'נגל בין הקריירה לבין המשפחה כאילו נולדנו במשפחת צוענים המופיעה בקרקסים ברחבי העולם.
האם זה אפשרי? הגברים מביניכם בטח עונים מיד, ללא היסוס - כן זה אפשרי. הרי כולן עושות את זה. אף אישה אינה שונה ומיוחדת וכולן צריכות להתמודד עם אותה "בעיה" שהיא למעשה לא בעיה אלא מצב נתון וניתן לטיפול בקלי קלות. יש מטפלות, יש מעונים, יש עזרה מהבעל ומהאמא ומהחותנת ומהשכנה והילד/ה גם ככה לא זוכר כלום בשנותיו הראשונות ותמיד יש את "זמן האיכות" בשישי שבת ובזכות העבודה ניתן יהיה לקנות יותר ולתת לילד/ה יותר וכך בעצם יהיה מאושר יותר.
אז זהו שלא.
כאישה שגדלה בבית שבו אימי היקרה דאגה להיות שם כל צהריים שחזרתי מבית הספר ותמיד הייתה אוזן קשבת וידעה מה קורה איתי בכל יום ובכל שעה, כי פיתחנו תקשורת פתוחה המתאפשרת בקשר מסוג זה שאיננו מבוסס על "זמן איכות", אני יכולה להגיד בביטחון מלא שלילדיי מגיע לא פחות. בסופו של יום אני זוכרת את הזמן שביליתי עם הוריי ולא את המתנות שקנו לי. עוד בובה, פחות בובה, זה לא מה שהפך אותי למי שאני היום, אלא הזמן שביליתי עם הוריי שהקדישו לי מתשומת ליבם.
האם הפכנו לדור שחייב לתמרן בין קריירה למשפחה? האם אנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? האם אפשר לקבל הכל?
נדמה שמשהו בדרך חייב להיפגע. אז מה עושים? האם עושים ילדים על-מנת שאדם זר יגדל אותם ונשלם לאדם זה את רב המשכורת שלנו כדי לעשות את תפקידינו? אולי זה לא תפקידינו כמו שאנחנו כבר לא מנקים בעצמינו את הבית או מזמינים אוכל הביתה במקום לבשל או שולחים שנה טובה דרך רשתות חברתיות במקום לצלצל או להיפגש ולאחל באופן אישי. אז אולי גם גידול ילדינו לא חייב להיות אקטיבי במובן הרחב של המילה כפי שהיה נהוג בימי הורינו.
אני אישית חסידה גדולה של הרטרו וטוענת שהגיע הזמן לחזור לימים עברו. אם בחרנו לעשות ילדים. אם סבלנו 40 שבועות ולידה מסרטי הגיהנום ואת הקושי היומיומי של גידולם, למה שלא נהיה שם אבל באמת. מעורבות מלאה. לחוות איתם את הרגעים הקטנים. להיות שם בכל רגע שהם צריכים אותנו. לקבל את הסיפוק שנובע מהצלחתם.
האלטרנטיבה היא כמובן להתקדם אל תוך שנות ה-2000. להתקדם בקריירה. להתקדם עם השאיפות לסיפוק עצמי ולשגשוג כלכלי ולסטטוס יוקרתי אבל האם זה יכול לקרות בלי שילדינו ייפגעו... אני עדיין לא בטוחה אך חוששת שאי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה או לכל הפחות לשלם בקלוריות מיותרות...