מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

שרון, לעומתו, קנה את עולמו בזכות נועזותו. בתחילת שנות ה-50 של המאה החולפת. יצא שמו לתהילה כמפקד הצנחנים, כשהוביל, עם יחידת 101 האגדית שהקים, את פעולות התגמול של ישראל. בראשית שנות השבעים עלה בידיו, כאלוף פיקוד הדרום, להכריע את הטרור הפלשתיני בעזה. אבל בעטיו של טבח סברה ושתילה הוא איבד את עולמו כשהודח ממשרת שר הביטחון לצמיתות. משפנה לפוליטיקה ויסד את קדימה, דבקה במפלגתו שחיתות חסרת-תקדים, כשלו עצמו יוחסה מעורבות בה.

ואחרון-אחרון לא חביב: אהוד ברק. החייל המעוטר ביותר, דמות-מופת של מפקד סיירת-מטכ"ל, שהצליח לחסל, במו ידיו, מנהיגי-טרור פלשתיני בלב ביירות ולחלץ במלחמת יום הכיפורים גדוד-צנחנים שנלכד בחווה הסינית. אותו ברק נפל שדוד באסון-צאלים ב', כשב-5 בנובמבר 1992, נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון כושל בהנחייתו, לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא-עירק, סדאם חוסיין. בתחקיר שנערך בדיעבד יוחס לו שנטש את הפצועים במתקן האימונים, מבלי להושיט להם עזרה. אף שמאוחר יותר נוקה מכל אשמה, העיבה הפרשה העגומה על כניסתו לחיים הפוליטיים. בקדנציה הראשונה שלו כמנהיג מפלגת העבודה, הוא זכה, אומנם, ברוב גורף ונבחר לראשות הממשלה, אבל בהמשך הזמן דירדר את מפלגתו מן הפח אל הפחת, נותר כזאב בודד ואיבד אפילו את אמון חבריו הקרובים למפלגה. מעבר ליחסיו העכורים והבלתי-קולגיאליים, הוא יצר לעצמו, גם מחוץ למפלגתו, תדמית שלילית בכל הקשור לאורח-חייו הראוותני, שלא עמד בקנה אחד עם עובדת היותו מנהיגה של מפלגת-פועלים.