מלחמת גוג-ומגוג במערכת הביטחון סביב פרשת "הרפז-גלנט". הרוחות מסרבות להיחלש והיצרים זורקים את כולם אל תוך בוקה ומבולקה שהייתה צריכה לבייש כל אדם הגון. אך ממתי הגינות ומוסריות הן כלי עבודה מושרשים במחוזותינו?
לפני חודשים ספורים התרגשה עלינו "פרשה" חדשה, הלא היא פרשת "קם-בלאו". הארץ געשה, הפוליטיקאים גזרו קופון, יועצי התקשורת עבדו שעות נוספות, והתקשורת עסקה באינטנסיביות בגילויים הבלתי מרעישים בעליל.
הקלות הבלתי נסבלת שבה חיילת מן השורה מסוגלת להעתיק כ-1,500 מסמכים מסווגים ביותר, לצאת מן הבסיס ולהעבירם לעיתונאי, מראה עד כמה החפיפניקיות השתלטה עלינו. הפרשה רחוקה מסיום, במיוחד לאחר
חזרתו של העיתונאי אורי בלאו מהגלות שנכפתה עליו על-ידי שלטונות המדינה. אין טעם לעסוק במהות הפרשה ומה היה באותם המסמכים שקם העבירה לעיתונאי. הכל מתנהל עדיין בבית המשפט ומוטב להותיר לו לעשות עבודתו. גם הסוגייה מקורות-עיתונאיים-חיסיון מעניינת למדי, וראוי שפעם יינתן לה מקום נכבד בשיח הציבורי. מאמר זה מבקש להתייחס לפן אחר, שלא כל-כך בלט בעיסוק הציבורי והתקשורתי, והוא הנגישות המדהימה לחומרים סודיים, בסמכות וברשות ובמיוחד, ללא סמכות ורשות.