גיליון 'הארץ' מ-3 בנובמבר מתהדר ברשימה של מרב מיכאלי, הפה הגדול של הפמיניזם, שכותרתו "גילוי עריות על שטיח אדום". בין יתר הדברים הנאמרים על-ידי הכותבת הדעתנית, מצוטט בהקשר לבמאי וודי אלן: "בעילה של נערה צעירה ממך ב-35 שנה, שהייתה דה-פקטו בתך מגיל שמונה, היא גילוי עריות. נקודה". רוצה הכותבת לומר: זאת עבירה מוסרית חמורה גם אם היא חוקית.
הרשימה הזאת באה לעולם "בזכות" תענוגות חייו של
סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה. משיכתם הטבעית של גברים לנשים, ובמיוחד לנשים צעירות מהם, מרגיזה את מרב מיכאלי, בין השאר משום שלדעתה גברים זכרים אמורים לגלות אחריות ובגרות ולהתגבר על חמדנות גופם וליבם. לא הייתי טורח להתייחס לדעתה הנשית-פמיניסטית של מרב, אלא שהתעוררו בלבי הזכרי ובמוחי הגברי, מספר תהיות שאני רואה צורך לחלוק אותן עם הקורא שיתמזל לו לשזוף את עיניו ברשימתי זאת.
- מהי דרכו של גבר בעלמה? מדוע לא מוכנה אישה (מרב?) לקבל, ולמה אינה סובלנית לערגתו של הגבר לנערה צעירה ויפה? ערגה המושרשת תרבותית, שמאות דורות של משוררים וסופרים בנו באמצעותה את מזבח הרומנטיקה הטהורה.
- מדוע דווקא אישה מודרנית-דעתנית נקלעת להפרדה שעשו הגברים מאות שנים, בין "קדושת המחשבה והשכל" לבין חטא תשוקת הגוף וחולשת הנפש. אותה הפרדה גברית שבה שיחקו הם תפקיד פעיל, ואילו הנשים תפקיד סביל שלא לומר תפאורה בלבד?
- איך קורה שדווקא בעת הזאת, בה מתרחש "שחרור האישה", מאמץ דווקא ההיגיון הנשי בחום את ההפרדה, שרואה את גוף האישה מושא לשעשוע ולעינוג גברי, שהמוסריות שלו מפוקפקת? מפרידו מ"טוהר" הדעתנות החשיבה ואמביציה הנשית?
- מדוע העצמאות הנשית מתרחשת (אם היא אכן מתרחשת) במאבק ובטקטיקות גבריות, תוך כדי איבוד תכונות הרוך, החום, התום, העדינות והשמחה הטבעית, שכה התחברו והשלימו את החסך, שלא לומר נכות רגשית בדרגות שונות, שיצרה האבולוציה לאורך אלפי שנות התפתחות שני המינים?
- מדוע ומהיכן נובע חוסר המוסריות, עד כדי גילוי עריות(!) שחושפת מרב מיכאלי במעשיהם של וודי אלן, סילביו ברלוסקוני ואלפי גברים אחרים, כאשר הומוסקסואליות לדוגמה, או לסביות, היא מוסרית, ובלבד שהיא נעשית בהסכמה בין שני בוגרים?
- מדוע מרב נוהגת כאן בדיוק בחשיבה ובהיגיון גברי? כאשר בכל הרשימה שלה אין לאישה ולחשיבה הנשית כל מעמד ותפקיד משלהן?
פרסונה נון גראטה בהתגלמותה. היא תובעת עצמאות ושוויון לאישה, אך מבלי דעת, או במכוון, תובעת את האחריות רק מהגברים ועדיין רואה בהם פטרונים. כשקוראים את הרשימה שלה, עולה התחושה שדווקא מרב עצמה, אינה מחשיבה או מעריכה יתר על המידה, את הנחישות או הרצון הכן של הרוב הנשי ה"מוחץ" ליטול על עצמו באמת עצמאות וחירות כזאת, עם כל האחריות הכרוכה בזה.
ה"פלטפורמה" הנשית שהתפתחה על-ידי האבולוציה רכשה תכונות הישרדות הרבה יותר חזקות מה"פלטפורמה" הגברית. הנקבה מלידתה, ומעצם היותה מיועדת ללדת, דרכה ואורח חייה מובנים, ברורים ומוסדרים יותר מדרכו וממסלולו של הזכר.
לעיוותים ולסטיות כלפי קטינים, אין סליחה מוסרית בחברתנו, וכך צריך שיוקפד ויימשך, אבל בהרחבה זו, של עריות שטורחת מרב מיכאלי להכתים בה את העולם הגברי, היא לא תשיג דבר, בחינת תפסת מרובה לא תפסת!
כולנו, כולל מרב, חשים ומודעים למורכבות ולרגישות הנושא ולא בהכרח דווקא מהצד הגברי שלו, שאליו מופנים דבריה. על כך, כאמור, מצביעה העובדה שאין בכתבה שמץ אזכור לאישה ולאחריותה. משל היו הנשים לחיות מחמד חסרות-ישע! לא אני אומר - זאת שתיקתה של מרב זועקת את זה.
תדע מרב ויידעו חברותיה לדרך, שכל עוד הפמיניזם יתבע את שוויונו רק מהגברים, הוא ייוותר בבוסריותו. השוויון הנשי, אם נחפץ הוא באמת על-ידי המסה הקריטית של הנשים, יושג רק כאשר הן תהיינה נכונות לשאת באחריות כולה. עד אז זה ייראה בעיני מרביתנו, גברים ונשים כאחד, כעוד גחמה נשית. "הפמיניסטיות זקוקות כנראה שוב לנחש שיסייע בידן, בלעדיו, פרי הפמיניזם לעולם לא יבשיל כדי שניתן יהיה שוב להאכיל ממנו את הגבר הבוק"...
