לפני כשבועיים פרסם העיתונאי תומס פרידמן מאמר בעיתון ה'ניו-יורק טיימס', בו קרא לממשלת ישראל להיענות לדרישת הבית הלבן ולהאריך את הקפאת הבנייה ביישובים הישראלים ביהודה ובשומרון במספר חודשים נוספים. קריאתו של פרידמן לא הייתה יצירתית. קריאות בעלות תוכן דומה מגיעות מעת לעת מעיתונאים רבים. אך על-אף היעדר היצירתיות, קריאתו של פרידמן חייבת לפקוח את עינינו. צורת ההתבטאות שלו, הדרך בה ניסח את דבריו, חייבת לגרום לנו לעצור ולהבין היכן טעינו. פרידמן כתב כי "כאשר ארה"ב מבקשת מישראל בקשה כזו [הקפאת הבנייה], ישראל פשוט צריכה לומר 'כן'". אנו חייבים לעצור ולחשוב היכן טעינו אם נקלענו למצב בו הציפייה של הממשל האמריקני ממדינת ישראל היא להיענות לכל בקשה, קשה ככל שתהיה.
על-מנת להבין זאת, רצוי תחילה לשאול מה מניע את הקהילה הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית מעוניינת בפתרון בעיות כלל-עולמיות, והיא רואה בסכסוך הישראלי-פלשתיני בעיה כזו. אך הקהילה הבינלאומית, והממשל האמריקני בתוכה, אינה מעוניינת בפתרון צודק לבעיה. היא אף אינה מעוניינת בפתרון חכם לבעיה. היא מעוניינת בפתרון מהיר לבעיה.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני מאז ומתמיד דרש הסכמה כלשהי בין שני הצדדים. באופן כללי, כאשר קיימת בעיה של אי-הסכמה בין שני צדדים, וכאשר קיים צד שלישי, בעל אינטרס לפתרון הבעיה, לרוב ינסה הצד השלישי לגשר על-ידי שכנוע כל אחד מהצדדים לוותר על חלק מעמדותיו. כך גם בסכסוך הישראלי-פלשתיני היו ימים בהם הייתה לוחצת הקהילה הבינלאומית על כל אחד מהצדדים. הצד הפלשתיני עמד בפני לחצים אלו בעקשנות. הצד הישראלי, לעומת זאת, נכנע ללחץ פעם אחר פעם וויתר על עמדותיו. כך הורגלה הקהילה הבינלאומית למצב בו יעיל הרבה יותר להפעיל לחץ על הצד הישראלי בלבד. הרי לשם מה להשקיע מאמצים ומשאבים בהפעלת לחץ ושכנוע צד אחד נוקשה, כאשר קיים צד אחר גמיש הרבה יותר? יתרה מזאת, גם הצד הפלשתיני הבין זאת ובחסות הקהילה הבינלאומית החל אט-אט להחריף את עמדותיו.
כך הגענו מהתחייבות של הממשל האמריקני בתחילת שנות ה-90 לכך שהפתרון מרחיק הלכת ביותר יהיה אוטונומיה פלשתינית בחלק משטחי יהודה ושומרון, לדרישה העקשנית של הקהילה הבינלאומית מישראל לסגת מכל השטחים הללו. וכך, למרבה הצער, נקלענו למצב בו הממשל האמריקני אינו מכיר בזכותה של ישראל לקבוע את מדיניותה. פרידמן כתב כי "כאשר ארה"ב מבקשת, על ישראל לומר 'כן'", אך הוא לא הסביר מדוע. ובכן, ההסבר לכך הוא פשוט – כאשר ארה"ב מבקשת, על ישראל להשיב בחיוב, משום שעד היום תמיד השיבה בחיוב. אם כך, באיזו זכות פתאום משיבה מדינת ישראל בשלילה?