מה עוד לא נאמר בשם המודרניזם, הפלורליזם, הפמיניזם והאגואיזם אשר מאפשר בקלות של עפעוף עיניים מפלרטטות להפוך במבע אינטלקטואלי ומתוחכם כל שרץ לטהור, כל חולשה אנושית לאומץ מוערץ.
במקרה הזדמן לידי הטור הראשון שהחל את מה שמכונה: "הרומן של המדינה"... בתמימות של בוגרת "בני עקיבא" לשעבר, עוד לא קלטתי על מה הדברים אמורים, וחיבבה עלי דבריה על הצורך בחידוש, בהתעמקות, בגילוי מחודש. שכן, למרות שהכתובת הייתה על הנייר, לא יכולתי לדמיין לעצמי כי מעשה שמנוגד לכל חוש מוסרי רווח, יפורסם על גבי העיתון כאילו מדובר ברשת הקניות המועדפת ביותר. ואומנם אין אנו בתקופה של מים מאררים ופריעת שיער הראש, אך הייתי רוצה להאמין שערכים של משפחה, אימהות ונאמנות עדיין לא פסו מן העולם, ולפחות פסיחתם לא מוצהרת בראש חוצות תחת כותרות מודרניות ומהפכניות ההופכות סתם מעשה שפל ועלוב למודל לחיקוי.
ידוע לכל שהתקשורת אינה רק מתעדת מציאות אלא יוצרת אותה, על פיה יישק דבר - מי לחיים ומי למוות, מי לסקילה ומי לעמוד הראשי. ומסתבר, שהעין הביקורתית הטבעית שבתוך תחומי הבית לא תסבול ואף תדמע, כאשר מדובר בדמות ידוענית, אותה עין הופכת את הביקורת לשבח, וגרוע מכך - אף למודל.
איני דנה אדם ואיני יכולה להעמיד עצמי במקומו. אך תחת הביקורת הספקנית והאפיקורסית הבועטת בכל ניחוח דתי, בכל כבל אפשרי, הרי אנו יוצרים פה דת אחרת המקדשת את החולשה האנושית והופכת את גחמותיה למטרה מוצדקת המתירה את כל האמצעים.
נאמנות? מה זה לעומת הנפש העצמאית?
חברות? נו, באמת. כיצד זה נמדד מול תשוקה אמיתית ובוערת?
משפחה? יואו, כל-כך מיושן... come on!!!
כאלו אנחנו, מודרניים, מהפכניים. לא רוצים להיאחז בעבר, לא מוכנים להיות כבולים להווה, לא רואים ממטר את העתיד.
ורק אותה ילדה קטנה, עמדה לבדה, ושאלה... למה?
