בַּקֵּשׁ ְשָׁלוֹם
מוּכָן לְמִלְחָמָה
בְּטֶרֶם יִשְׂרָאֵל הָיָה לְעַם
צִפָּה לוֹ בְּדַרְכּוֹ מַעֲשֶׂה נָקָם
נֶחֱלַץ מִצִּפֹּרְנֵי הָרָשַׁע לָבָן
אָרַב עֵשַׂו בַּדֶּרֶךְ מַעֲשֶׂה שָׂטָן
בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֶהוּ בְּחָכְמָה
כְּיַעֲקֹב בְּעִתּוֹ מוּכָן לַמִּלְחָמָה
בִּקֵּשׁ לָדַעַת הֲשָׁכְכָה הַנְּקָמָה
מִצַד עֵשַׂו שֶׁהֻכָּה בְּתַדְהֵמָה
זוֹ רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל
דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים מְאֹד מִתְפַּתֵּל
מִיַּעֲקֹב לָמַדְנוּ מוּסַר הַשְׂכֵּל
שֶׁגַּם צַעֲדֵינוּ הֵיטֶב לְכַלְכֵּל
אסטרטגיה ומודיעין
גם כאשר יעקב נאלץ לצאת לדרך בלי הכנה - בהסתר ובהתגנבות, מיהר לתכנן את צעדיו מפני אויבים אפשריים שאורבים לו בדרך. האסטרטגיה הידועה לכל אסטרטג, תחילתה באיסוף ידיעות על-ידי הפעלת מודיעין על האויב: על עוצמתו, על כוחו ועל הכנותיו, כי יציאה בלי מודיעין מסוכנת וכמוה כאיבוד לדעת. זה בעצם קרה לנו בתקופתנו כמדינת ישראל. ניתן לומר שזה קרה פעמיים. בפעם הראשונה ב-1982 במלחמה שלנו עם לבנון - ב"אנשי החבלה" ש"חנו" שם (אנשי הפתח); ובפעם השנייה ב-2006, מלחמה בכוחות עוינים שמעולם לא היו חלק מ"הר הלבנון הנוצרי" (אנשי השיעים המכונים חזב-אללא שהם חלק מסוריה). שני כוחות עוינים אלה ארבו לישראל, כדי להפיל בו חללים, לכן היציאה החפוזה למלחמה בלי מודיעין מדויק, לא השיגה את התוצאה הרצויה ולא את היעד שנקבע מראש. והרי אנו כבר היינו צריכים ללמוד מיעקב איך צריך לנהוג, לבקש שלום אך להיות מוכן למלחמה ולקבל מידע על האויב. וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום [לב, ד]. המלאכים היו אנשי מודיעין, הם היו מלאכים ממש. מה ביקש יעקב לדעת מראש? את כוחו ומוכנותו של עשו להילחם בו. מידע זה ניתן להשיג אם המלאכים באים אל ארצו של עשו ומקום מושבו. הם יעשו זאת כבאים לומר לו בשם יעקב כי הוא מעוניין למצוא חן בעיניו, כלומר פניו לשלום ולא למלחמה, ועקב כך הם ידעו מה כוחו ומה הוא זומם, ואם פניו לשלום או למלחמה. בפרשה זו מתעוררת שאלת זהות המלאכים שנשלחו על-ידי יעקב לעשו. אם אומנם מדובר במשלחת של בני אדם בשר ודם או במלאכים ממש? רש"י אמר בפסקנות - מלאכים ממש. אלה המלאכים שכבר דיברנו עליהם בפרשת ויצא, שנראו בחלום יעקב עולים ויורדים בסולם, אשר ליוו את יעקב בבואו לחרן ומלווים אותו בצאתו מחרן כשפניו לארץ ישראל. ראיה לכך מצא רש"י מהכתוב עצמו, אחרי שנאמר וישלח יעקב מלאכים וכו', מיד נאמר: וַיָּשֻבוּ המלאכים אל יעקב לאמר לו באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו [לב, ז] והלא לא נאמר כי יצאו. המסקנה היא שהם מלאכי שמים שיודעים את הנסתר מעיני אדם רגיל.
נקמת עשו ביעקב
כשיעקב לקח את הַבְּכֹרָה וגם את הַבְּרָכָה של עשו, זה שָׂטַם אותו: ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אֶבֶל אבי ואהרגה את יעקב אחי [תולדות כז, מא]. כאן התורה מגלה גם הרהורי לבו של עשו לרבקה וליעקב. למרות שנאמר כי הבכורה לא עניינה את עשו, ראה עשו בדרך בה נטל יעקב ממנו את הבכורה בנזיד עדשים, ניצול לרעה של אח לאחיו, דבר זה פגע ביוקרתו, ויעקב הגדיל עשות בהערימו, ביחד עם אמו, על אביו יצחק כדי לקחת את הברכה שנועדה לעשו כבכור יצחק. מעשי יעקב בשני המקרים הגדישו את הסאה, וזה נִכַּר מהדברים שאמר עשו: ויעקבני זה פעמים את בְּכֹרָתִי לָקַח וְהִנֶּה עַתָּה לָקַח בִרְכָתִי [תולדות כז, לו]. לכן עקב עשו אחר יעקב וכאשר יצא יעקב מאצל דודם לבן ברכוש גדול, יצא לקראתו כשפניו למלחמה. יעקב ידע מה צפוי לו מצד עשו, כי הרי יעקב נס לחרן מחמת נקמת עשו, והנה עתה יוצא עשו לקראתו ופניו אינם לשלום. האמרה על הבדווי הנוקם, שגם באותם ימים הייתה ידועה, לפיה הבדווי ינקום את נקמתו אפילו אחרי 40 שנה (البدوي بياخد ثارو ولو بعد اربعين سنه). ואומנם עשו היה איש מדבר, איש הָרֵי אדום, סוג של בדווי נוקם ונוטר. בנוסף לדברי ההתרפסות של יעקב לעשו באמרו לו: באנו למצא חן בעיניך [לב, ו] יעקב הכין עצמו לקרב. יעקב ידע כי אנשי המדבר הבדווים חיים משוד ומביזה של בדווים אחרים וגם של אנשים אחרים שנקרים בדרכם, כי מזה הם מתקיימים, לכן יעקב סבר נכון כי עשו יאהב לקבל מנחה-דורון. אולם יעקב לא סמך על המתנה בלבד והוא עתר לאלוהים בתפילה באמרו לו: אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך בחול הים אשר לא יספר מרב [לב, יג]. הנה אני נמצא בסכנה כי עשו מתכון לפגוע בי, בבני ביתי ובעם שיצא איתי, עתה אני מבקש שתקיים הבטחתך; אם לא תעשה כן, לא תתקיים הברכה שנתת לי ולאבותיי לפני. וגם כאן מטעמי זהירות לא הסתפק יעקב בתפילה ובמנחה ונערך לקרב במקביל לבקשת השלום ששיגר אותה עם המלאכים.
השמירה על ערכים הועילה ליעקב
מפרשה זו ומהדברים ששלח יעקב לומר לעשו, למדים אנו כי
יעקב שמר על זהותו ועל אמונתו ואף על-פי שטרם ניתנה התורה, הוא קיים תרי"ג מצוות התורה שבעל-פה. זאת בהיותו יושב בקרב עובדי אלילים אצל דודו, אחי אמו, לבן הרשע. יעקב שמר בקפדנות על ערכי אבותיו אברהם ויצחק, ולכן שלח לומר לאחיו עשו שלא יכעס על שלקח את ברכתו ממנו, כי הרי לא התקיימה ביעקב הברכה שבירך אותו אביו יצחק, שחשב כי הוא מברך את עשו באמרו: יעבדוך עמים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך אִרְרֶךָ ארור וּמְבָרֲכֶיךָ ברוך [תולדות כז, כט]. ויש גם פירוש אחר: דברי הנועם ששלח יעקב אל עשו אחיו הייתה בהם תוכחה נסתרת שנאמרת בין אחים, כאילו אומר יעקב לעשו: הרי נועדתי להיות אביו מולידו של עם ישראל, ועל כן הייתי זקוק לבכורה ולברכה המיועדת לבכור, ואתה הרי לא עניינה אותך הבכורה וויתרת לי עליה בנקל בנזיד עדשים - מדוע אתה נוטר לי טינה? בסך-הכל, מאז נפרדנו זה מזה, "גרתי" אצל דודי לבן כגר, כאדם זר. ובכך רומז לעשו באמירה "גרתי" על-ידי שינוי סדר האותיות מתקבלת המילה תרי"ג - תרי"ג המצוות שעתיד עם ישראל לקיים בקפדנות. כמובן שבגימטרייה גרתי ותרי"ג זהות במספרן. על-ידי זה ניתן לראות בקיום תרי"ג מצוות דבר מהותי וחשוב, בין אם מדובר בגר או בתושב. יש באמירה גרתי לעשו מצד אחד משום הצטדקות ומצד שני יש בה משום תוכחה נסתרת, לפיה יעקב רומז לעשו: ראה, אתה פרקת עול, והתקיימה בך הברכה של יצחק אביך שאמר לך - ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תָּרִיד, ואילו אני, ששהיתי בין עובדי עבודה זרה, קיימתי את מצוות התורה וכלשון רש"י: ולא נעשיתי שר וחשוב בסך-הכל הייתי גֵר שם, אינך כדאי לִשְׂנֹא אותי על ברכת אביך שברכני "הוה גְּבִיר לאחיך".
בני יעקב - בני ישראל
בָּהֵעָרְכוּת הַהַגָּנָתִית של יעקב אל מול עשו, עבר יעקב מַעֲבָר הַיַּבֹּק בלילה ושם נאמר שלקח איתו את שתי נשותיו ואת שתי שפחותיו ואת 11 ילדיו, ויעבור את הַיַּבֹּק. דבר זה מעלה שאלות: 1) הרי נולדו ליעקב בארם ולא בארץ כנען 12 ילדים: 11 בנים ובת היא דינה. מדוע נאמר 11 ילדיו? 2) מדוע הבדיל בין נשותיו לאה ורחל לבין שפחותיו בלהה וזלפה, והרי בכך מבליט כי חלק מבני ישראל הם ילדי לאה אשתו: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון והבת דינה, ואחד לעת עתה הוא בן רחל, הוא יוסף, ואילו חלק מהם הם ילדי השפחות: של בלהה - דן ונפתלי, ושל זלפה - גד ואשר. מכל האמור עולה כי בני ישראל לא נולדו בארץ, פרט לאביהם וסבם יצחק. מכאן שאין חשיבות לדבר אם תושב ישראל הוא יליד הארץ או נולד מחוץ לגבולותיה, החשובה היא זיקתו לארץ ישראל ולעם ישראל והקשר הנפשי אליהם. דבר נוסף מעלה הכתוב שאין הבדל בין בֶּן לְבֶן, תהא אמו אשר תהא, יחס אחיד לכולם כאבות האומה. אשר לעניין מספר הילדים אשר הוא למעשה 12 נפשות והפסוק אומר 11 נפשות, דבר זה מוסבר כי את דינה העלים יעקב פן תחשוק נפשו של עשו בה לקחת לו אותה לאישה. לכן הסתירה יעקב מעיניו. על מעשה זה נענש יעקב במה שעתיד לקרות לדינה על-ידי שכם בן חמור, שאנס אותה (לה', יז', יח'). לדעת חז"ל, יעקב היה צריך לאפשר לעשו לשאת אותה לאישה אם יחפץ בכך, כי אז יש סיכוי שהיא תחזיר אותו אל מקורות אמונת אביו וסבו. הנה כי כן כוונה טובה הביאה לתוצאה רעה.
אֶסְטְרָטֶגְיָה עִם מוֹדִיעִין מוֹנְעִים בִּישִׁין מַרְעִין
מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה סוֹפוֹ שֶׁיָבִיא תְּהִלָּה
הוּכַח כִּי תְּפִלָּה וְדוֹרוֹן וּפְנִיָּה לַמִּלְחָמָה אַחֲרוֹן
זֶה נָתַן לְעֵשַׂו לְהִתְחַשֵּׁב וְגַם לְהַקְשִׁיב רַב קֶשֶׁב
זוֹ אֶסְטְרָטֶגְיַת וַיִּשְׁלַח עֵשַׂו נָשַׁק אַךְ לֹא סָלַח
יַעֲקֹב הַרְחֵק מִמֶּנּוּ שָלַח עֵשַׂו שֶׁבְּכֹחַ יַעֲקֹב נִמְלַךְ
לְעֵת הָהִיא מַעֲשֶהוּ צָלַח אַךְ עֵשַׂו דָּבָר לֹא שָׁכַח
עַבְרוּ שָׁנִים,וּבְעַזּוּת מֶצַח שָׁמַר הָאֵבָה בְּלִבּוֹ נֶצַח