הברית ההיסטורית

רבים בשמאל מאוכזבים מאי-הצלחת שיתוף פעולה עם החרדים. השמאל הציוני מבקש מהציבור החרדי שני דברים שהם תרתי דסתרי. מחד גיסא, השמאל הציוני עושה כל אשר לאל ידו כדי שהחברה החרדית תהפוך למודרנית יותר, ושהחוגים התורתיים שבה יצטמצמו ככל האפשר. מאידך גיסא, אותם אנשי שמאל באים בטענות ל"לאומניזציה" בסקטור החרדי. ומדוע הדברים הם בבחינת תרתי דסתרי? כי ככל שהחוגים החרדים הם יותר תורתיים כך הפנמת "דרכי שלום עם הנוכרים" מצויה בהם יותר. ככל שהחוגים החרדים אינם ציונים, וענייני ה"דגל" וה"עמידה בדום בצפירה" אינם חשובים להם, כך גם יורדת האכפתיות שלהם למעללי הצבא. אך כאשר השמאל מגלה את הסתירה בין שתי דרישותיו, הוא עומד על רגליו האחוריות במלחמה בדת ישראל, בהצרת החרדים מכספים ציבוריים, ובמיוחד בהחדרת קרירות בקיום התורה והמצוות. מרצ ולווייניה נלחמים בדת היהודית - גם במחיר נטישת כוחות המסייעים למלחמה בכיבוש. יודע אני כי מיד עם קריאת שורות אלה יקפצו אנשי שמאל ויביאו דוגמאות לניסיונות שיתוף-פעולה בינם לבין חרדים בנושא השלום, שנכשלו מהצד החרדי. טענתי היא שהשמאל ניסה מגעים כאלה רק עם גורמים חרדים מודרניים, בתקווה שהם ישנו את דרכם הרעיונית בחיי היום-יום. אבל כאן קבור הכלב. ככל שהחרדי הופך למודרני, כך הוא משיל את ההשקפות ששמרו על עצמאותו הרוחנית מהבלי הרחוב הלאומני. שס קמה כמפלגה חרדית ממש, שנשמעה לקולות התורה המתונים. לכן היה קל ליצור עימה ברית, בשנות ה-90, בנושאי הסכם אוסלו. אך כשהרבנים נדחקו הצידה - הרחוב הפופוליסטי השתלט עליה, ציבורה החל לנוע למכללות ולאוניברסיטות, והשקפת התורה ההיסטורית נזנחה לטובת הלאומנות. כך אירע גם עם חלק מ"דגל התורה", וכך גם קרה לחסידות "בעלז" בחיזוריה אחרי בעלי תשובה ציונים. לא פלא שחלק מרבני הציבור החרדי נוהג בעניין ההשקפה התורתית כ"פני הדור כפני הכלב", ונוהר אחר רוח הרחוב של המצביעים. בעבר הלא-רחוק קבעו לציבור החרדי את עמדותיו רבנים כהרב שך. אבל לשמאל הציוני חסרים הפיגמנטים של השמאל האנטי-מיליטריסטי בחו"ל, ולכן מושגים אנטי-חרדיים כ"נח"ל חרדי", "גיוס לצבא" ו"לימודים אקדמיים" - הופכים אצלו לחוד החנית נגד החרדים, במקום מאבק משותף בכיבוש. אז מגלה השמאל שאת פירות מאבקו בחרדים קוצר דווקא הימין... בתשרי תשע"א התקיימה הפגנה ביפו נגד המשך החפירות במקום. הציבור המפגין היה כמובן חרדי. אך לא היו אלה ה"שבאבניקים" של הנח"ל החרדי או מפעילי ערוצי האינטרנט החרדי, אלא אנשי ה"עדה החרדית", שמוכים בידי המשטרה והצבא בדיוק כמי שמוכים על ידיהם הפלסטינים. אף אחד מאנשי השמאל הציוני לא היה שם. אבל כשנדמה היה שהחרדים האמיתיים הללו נותרו לבד מול מלתעות משטרת הכיבוש, אירע הבלתי צפוי: שלושה מנהיגים זרים צעדו לעבר הרב דוד שמידל - יו"ר "אתרא קדישא", לחצו את ידו להזדהות עם המאבק, ולחצו גם את ידו של הרב הגאון טוביה וייס - ראש "העדה החרדית". היו אלה עומר סיקסיק - נציג ערביי יפו בעיריית תל אביב-יפו, מחד"ש, סמי אבו-שחאדה מבל"ד, ונציג ערבי נוסף מיפו. באופן ספונטאני הריעו ומחאו כפיים מאות החרדים. רק עיתון "העיר" בתל אביב ציין את הברית הזו, הכל-כך טבעית - בין אלה שאינם אוכלים חזיר, מאמינים באל אחד, ותרבותם לא עוצבה במהפכה הצרפתית או הבולשביקית. התקשורת החילונית, כמו השמאל הציוני, פוחדים מהברית הזו. זו הברית ההיסטורית האמיתית שהייתה כאן, בפלשתינה-א"י, לפני שבאו חלוצי השמאל וקלגסי הימין ללמדנו "תרבות מהי". בעת שלטון הטורקים יצגו את העמים בארץ קאדים מוסלמים, כמרים נוצרים ורבנים יהודים. זו הברית ההיסטורית שלי.