פרשת ויגש: בעירה מותירה שחור

פִּיךָ נְצוֹר

אִפּוּק אֱצוֹר שַׁלְוָה קְצוֹר

שִׂימוֹ בְּמָצוֹר וּפִיךָ נְצוֹר

בַּל תִּתֵּן לְחֹרִי-אַף דְּרוֹר

כִּי בְּעֵרָה מוֹתִירָה שָׁחוֹר

לְכֹל מְזִמָּה מְחִיר אֵימָה

נִתְפַּשְׂתָּ עַל חַם אַל תֵּמָהּ

תֵּן לַקָּרְבָּן אֲרוּכָה שְׁלֵמָה

וְאַל תַּגִּיב וְתִגַּשׁ בְּחֵימָה

גַּדְךָ יָאִיר כְּשֶׁמוּלְךָ אַבִּיר

מִסּוּג מְשֻׁבַּח וּמִזָּן נָדִיר

צֵא וָחֲשׁוֹב עַל בְּנֵי יַעֲקֹב

לוּ זֶה פַּרְעֹה וְלֹא אַח טוֹב.

כי כמוך כפרעה כי כמוך כפרעה, כך אמר בחימה יהודה שעָרַב לשלום בנימין אחי יוסף אצל אביו יעקב. יהודה האמין שיחזירנו בשלום אל אביו יעקב והכל יתנהל כפי שתכננו האחים בני יעקב. כי הרי מחזירים את הכסף ששם להם יוסף באמתחותיהם שלא בידיעתם, ובכך אומרים לו במישרין ובעקיפין כי הם אינם חפצים לקבל בר ותבואה חינם. האחים סברו כי בכך יוכיחו למשנה לפרעה מלך מצרים (יוסף) שלא הכירוהו אך הוא הכירם, ובכך ירכשו אמונו ויוכיחו לו כי הם אנשים ישרים ולא גזלנים, או מרגלים המחפשים ליטול חינם ואת הכסף ששולם בעבורם. אבל תכנון לחוד ומחשבה של יוסף לחוד. יוסף גמר אמר להתעמר בהם, ללמדם לקח על מעללם שעוללו לו. לכן יוסף חזר על התרגיל של הטמנת הכסף באמתחתו של כל אחד מהם, ואת הגביע שם באמתחת בנימין. כי רצה להחזיק בבנימין אחיו אצלו. משהובאו יהודה ואחיו אל יוסף והכסף שוב באמתחותיהם והגביע אצל בנימין, הודיע להם יוסף כי הוא מחזיק בבנימין אצלו, כי באמתחתו נמצא הגביע, באמרו להם למה שילמתם רעה תחת טובה [מקץ מ"ד, ה'], הפעם הבינו כי אין זו אלא קנוניה וטמנו להם פח, אולי כמשקל נגד למזימה שזממו בשעתו להרוג אותו ובסוף מכרו אותו כעבד. לשמע דברי יוסף שהוא מתכוון להחזיק בבנימין, בערה חמתו של יהודה ולא התאפק ולא שלט בזעמו. ויגש אל יוסף ויאמר לו בלשון מאיימת מרומזת: ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה [מ"ד, י"ח]. עצם האמירה ויגש כאשר הוא נמצא מול יוסף, איננה כמשמעותה כאשר אליה מוסיף יהודה לומר: ידבר באזני אדני - זה ביטוי לכעס עצור ומאיים, הרי יהודה לא התכוון ללחוש באוזנו של יוסף, אלא כוונתו של יהודה הייתה לומר: "שמע היטב באזניך". ועוד, אם דברי יהודה אל יוסף רגילים, מדוע יאמר "אל יחר אפך" כמי שאומר "אל תכעס" אם אומר דברים מכעיסים. אלא שיהודה התכוון להכעיס את יוסף באמרו לו: "כי כמוך כפרעה". רש"י מביא משמעויות שונות לכך: אחת כפשוטו של הפסוק - "אתה בעיני כמו המלך עצמו". אולם מדרשו של הפסוק הוא כמי שאומר ליוסף: "כשם שפרעה לקה בצרעת משרה זקנתי גם אתה תלקה בצרעת". ואפשר שיהודה התכוון לומר ליוסף: "כשם שפרעה מבטיח ואיננו מקים כך גם אתה מבטיח ואינך מקים". והקיצוני ביותר כמי שאומר ליוסף: אם תוסיף להקניטני אהרוג אותך ואת אדונך פרעה. היה צורך בְּאֹמֶץ רב לדבר כך אל משנה למלך בעוד בני יעקב נמצאים תחת רחמיו של יוסף. מתברר כי האמירה של אחי יוסף שאחיו של בנימין "מת" (והכוונה ליוסף עצמו) כשיוסף חי ולא מת, עוררה בלב יוסף את החשד כי אחיו משקרים לו. יהודה אמר בעניין זה כי חשש לומר שיוסף לא מת, פן ידרוש יוסף הבאת יוסף אליו ומנין יביא יהודה. לכן בחר לומר מת. הבוחר באמירת שקר, בוחר באיבוד הָאִמּוּן זה שנאמר: הדם לא נהפך למים בין אחים, יהא הכעס ביניהם אשר יהא. בדרמה בה מדובר, עבר יהודה לנקודה הרגישה ביותר מבלי שידע כי היא נקודת השבירה של יוסף, באמרו לו: איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי [מ"ד, ל"ד]. יוסף, שכאב על אביו, נשבר והתוודע אל אחיו: ויתן את קלו בבכי [מ"ה, ב']. מיד לאחר הבכי חזר יוסף ושאל את אֶחָיו: העוד אבי חי? [מ"ה, ג'] והלא הוא כבר שאל אותם שאלה זו קודם לכן במקץ: ויאמר השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי? [מקץ מ"ג, כ"ז] וכאן כבר אמר יהודה ליוסף כי הוא חושש לאביו אם לא יחזיר אִתּוֹ את בנימין, משמע שיעקב חי. מה טעם שאל יוסף אם אביו חי? יען כי לא האמין לדברי אחיו שנאמרו על-ידי יהודה. כי הם שיקרו לו כשאמרו שיוסף מת והרי הוא חי. לכן חשש שמא הם משקרים גם בכך שאביהם חי. לכן הבוחר באמירת שקר בוחר באיבוד האמון. מכאן ואילך חזר יוסף לסורו, כפי שהכירוהו לפני שמכרו אותו לישמעאלים. הוא מרגיע אותם - גשו נא אלי, למה אתם נרתעים ממני ואומר להם: אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה למחיה שלחני אלהים לפניכם [מ"ה, ה']. לא אתם שלחתם אותי הנה אלא אלהים שלחני וישימני אב לפרעה ולאדון לכל ביתו. בכך למעשה שם עצמו עליון עליהם כשליח האלוהים כפי שרצה שיראו אותו אז, כשסיפר להם את חלומותיו שבגינם נמכר לעבד. מטבע הלשון - לארץ עולים ולארצות חוץ יורדים בפרשת ויגש למדנו להבחין בין עלייה לארץ לבין ירידה ממנה לארצות חוץ. אין חשיבות לגובה ולשפל הממשי של הארץ לעומת ארצות אחרות. ארץ ישראל בעיני האלהים גבוהה מכל ארצות תבל, וכל יתר הארצות נמוכות ממנה, במשמעות הרוחנית ולא הפיזית. כך אמר יוסף לאחר שהתוודע אל אחיו: מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמד [מ"ה, ט']. בפסוק זה טבע יוסף את מטבע הלשון: מהרו ועלו לארץ כנען וְאִמְרוּ רדה אלי למצרים. בפרשה זו מסתיימת הדרמה של יוסף, שהתחילה בפרשת וישב: באלה תולדות יעקב יוסף. ומסתיימת במפקד בני יעקב וצאצאיו היורדים למצרים. כן הצליח יוסף בתבונתו ובחוכמתו לשעבד כל המצרים לפרעה ואדמתם עברה לבעלותו. והכתוב מסיים את הדרמה בפסוק זה: וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד [מ"ז, כ"ז]. מכאן ואילך חוזר יעקב להיות במרכז תולדות עם ישראל החל בפרשת ויחי. לא ניתן לסיים את הדרמה של יוסף מבלי לחזור לתחילת הסיפור על חלומותיו. אחיו באו אליו ופעמים אחדות נאמר: בהביאם המתנות ליוסף נאמר: וישתחוו לו ארצה [מקץ מ"ג, כ"ו]. ובהמשך נאמר: ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם ויפלו לפניו ארצה [מקץ מ"ד, י"ד]. בכך הגשים יוסף את חלומו הראשון כאשר אחד-עשר אלומות אחיו השתחוו לאלומתו. אבל את החלום השני על הכוכבים, השמש והירח שישתחוו לו, לא הגשים בשלמותו, כי רחל אמו מתה ולא ידע אם אביו ישתחווה לו. לכן מיהר יוסף להוריד אותם אליו ויעקב השתחווה ליוסף, כאשר השביע אותו כי יביאהו לקבורה בארץ כנען ליד אביו וסבו, ונשבע לו יוסף ואז נאמר: וישתחו ישראל על ראש המטה [ויחי מ"ה, ל"א]. ובכך הגשים יוסף את החלום השני. חז"ל אינם עוברים לסדר היום על השתחווית יעקב ליוסף, הדבר נראה להם לא ראוי. על כך יש פתגם בתלמוד: תַעְלָא בְּעִדְנֵה סְגִיד לֵהּ, כלומר שועל (ثعلب) שיום בשנה נהיה מלך החיות, לפי האגדה, גם האריה סוגד לו. עקירת יעקב אל מצרים עם כל צאצאיו זו עקירה ממש ממקום מושבו של יעקב וצאצאיו אל ארץ אחרת. זו בעצם הפעם הראשונה אחרי אברהם ויצחק, שבני ישראל עוזבים את הארץ ומשאירים אותה לעמי כנען. גם זה המפקד הראשון שנעשה לבני ישראל בתולדותיו. תוצאות המפקד וספירת הנפשות אינן מסתדרות עם המספר שבעים נפש כאמור בסיכום המפקד הזה: כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יֹצְאֵי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש ובני יוסף אשר יֻלַּד לו במצרים נפש שנים (ויוסף עצמו עוד אחד) הרי לך 69 נפש, אלא שהכתוב מסכם כך: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים [מ"ו - כ"ו, כ"ז]. היכן נעלמה הנפש השבעים? ועוד דבר נוסף בולט במניין השמות - האבחנה בין בני רחל ולאה, לבין בני זלפה, אֲמַת לאה ובני בלהה, אֲמַת רחל - זאת מבלי ליצור חיץ בין הילדים שנולדו להם עם ילדי לאה ורחל לאלה שנולדו לאמות. הזכרנו כבר את העובדה שפרט לבנימין כל הצאצאים, כולל ילדי יוסף, נולדו מחוץ לארץ כנען. והנה בבדיקה יסודית מצאנו את הנפש השבעים, היא יוכבד, אמם של משה ואהרן ומרים, שלא נספרה ונולדה, או כלשון רש"י נתווספה בין החומות בדרך השירה מצרימה [במדבר כ"ו, נ"ט]. מכאן המספר מתעגל ל-70 נפש. ויוסף יצא לקראת אביו להקביל פניו. אַף אִם הַגּוֹיִים יִשְׂאוּ פָּנִים

לֹא לְכַבְּדֶנוּ הֶם מִתְכַוְנִים

בְּטוֹב לָהֶם יַרְעִיפוּ שְׁבָחִים

וְיַעֲמִידוּ פָּנִים לָנוּ כְּאָחִים

בְּרַע לָהֶם יְשִׂימוּנוּ אֲשֵׁמִים

תַּרְתֵּי מַשְׁמַע נְשַׁלֵּם בְּדָמִים

אַל נָא נַאֲמִין שֶׁכֹּל יוֹם חֹסֶן

זֶה קָרָה לְעַמֶּנוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן

וְהַגּוֹי לְפֶתַע פַּרְצוּפוֹ חוֹסֵף

וְהַמֶּלֶךְ מֻסַּת וְעָלֵינוּ קוֹצֵף

מֶלֶךְ חָדָׁש שֶׁלֹא יֵדַע אֶת יוֹסֵף