מלים למכביר כבר נאמרו על כך שעדר התקשורת עוסק בימים שחלפו מאז השריפה בכרמל, ובמיוחד אחרי פרסום הדוח המיוחד של
מבקר המדינה על מערך הכבאות, בעיקר במציאת שעיר לעזאזל לנוכח הכאב והזעם הקשורים בשריפה. תחילה הופנה הזעם, בהכללה פסולה, כלפי ערביי ישראל ובמיוחד כלפי אחינו הדרוזים. חשוב לציין שגם אם שריפות רבות ומסוכנות נגרמות על-ידי מחבלים לאומנים, לא ניתן להפנות האשמה זו נגד כלל האזרחים הערביים, קל וחומר נגד הדרוזים.
בהמשך עברה אש התקשורת - איך לא? - אל השעיר לעזאזל האולטימטיבי, שר הפנים אלי ישי. אין לפטור אותו מאחריות, וכך אומר גם מבקר המדינה. אבל, המחדל לא התחיל בתקופת כהונתו של ישי. מדוע מתעלמת התקשורת מחלקם של שרי הפנים שקדמו לו -
מאיר שטרית ו
רוני בר-און (ושניהם שירתו גם במשרד האוצר) - שתרומתם ליישום לקחי המלחמה השנייה בלבנון כמעט ואינה מורגשת? חסינותם נובעת ככל הנראה מהשתייכותם למפלגה הקדושה, זו שהתקשורת חפצה ביקרה, קדימה.
אלי ישי עצמו שיחק לידיהם של תוקפיו בטיעוני ה"אני מזרחי, אני חרדי" שלו, שכמובן אינם ממין העניין. אבל, האם התקשורת צולבת אותו רק בגלל השריפה, או שהיא מנצלת את ההזדמנות כדי להיפרע ממנו על תפקודו בנושאים אחרים: הזרמת כספים למשתמטים משירות צבאי ו/או אזרחי, התנגדות ללימודי הליבה, הנהגת שעון חורף בעיצומו של הקיץ, פעילותו המוצדקת והחשובה לגירוש המסתננים והעובדים הזרים הבלתי חוקיים (המוצגת באופן מעוות ומגמתי כפעילות נגד ילדיהם). סביר למדי להניח ששני השרים הנ"ל שקדמו לו בתפקיד, אילו היו במצבו היום, לא היו נתונים לאותו עליהום תקשורתי המשלב ביקורת עניינית ומותרת עם שנאה שאינה מוסתרת.
לא מיותר להזכיר את כלב השמירה שנרדם בשמירה ולא התייחס בעבר ולא התריע מפני המחדל הצפוי בשירותי הכיבוי. אולי מדובר גם ביום הכיפורים של התקשורת "החוקרת"?
ובהמשך, כמובן, ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו, שתפקודו המרשים במהלך המשבר זכה לקיתונות של לעג, חרף העובדה שאם היה נשאר ספון בלשכתו, גם אז היה מותקף. תקשורת אחראית הייתה צריכה להתייחס באופן הוגן לתפקודו.
בהתייחסות התקשורתית לשריפה בכרמל ראוי היה להבחין בין האירוע עצמו לבין ביש המזל של עשרות הקורבנות באוטובוס הצוערים של שירות בתי הסוהר, שמותם אינו קשור כלל בתפקודו של שר זה או אחר. השריפה והמחדל היו חמורים ביותר גם ללא קורבנות אלה, ואסור שקורבנות אלה יסיטו את הדיון הציבורי מהנסיבות ומהלקחים המהותיים.
הסכנה האמיתית המתעוררת לנוכח הלחץ התקשורתי ההיסטרי בימים אלה היא עיוות סדר העדיפויות. ועדת חקירה שתפקידה עריפת ראשים והעלאת קורבנות למולך התקשורת היא מיותרת ומזיקה. ועדת חקירה מקצועית ועניינית שתפקידה לנתח את הסיבות, להמליץ המלצות ולהפיק לקחים - יש לה הצדקה. חשוב לציין שאין חובה לקיים וליישם המלצות. השר האחראי יכול גם לא לקבל המלצות, ובלבד שינמק את הסיבות להחלטתו ולשיקוליו.
עיוות סדר העדיפויות המאיים עלינו הוא שליפת החלטה - לנוכח הלחץ התקשורתי הבלתי מבוקר - להזרים כספים (למשל, רכישה מוגזמת של מטוסי כיבוי) על חשבון יעדים ציבוריים אחרים, שחשיבותם אינה פחותה, בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה, הבטיחות בדרכים, ועוד. ממשלה אמורה לשקול ולגבש סדרי עדיפויות בהקצאת המשאבים המוגבלים. גם שריפה בכרמל וגם אש התקשורת, אסור שימנעו תהליך מסודר ותקין של קבלת החלטות.
