מדינת ישראל אינה מאמינה בתוחלת של לוחמה פסיכולוגית יזומה, זוהי תובנה העולה מניסיון מצטבר של עשרות שנים, על-אף הרושם כי ניתנת לנושא תשומת לב ומוקצים משאבים לתפעול מערכות בצה"ל ובארגונים נוספים. דומה כי הדבר הוא פועל יוצא של מרובעות מחשבתית והעדר מעוף ודמיון, דווקא מאפיינים החיוניים במלאכת התפלול מול העולם הערבי.
איזכור היבט זה בא על-רקע מתקפת הלוחמה פסיכולוגית האגרסיבית שמנהלים הפלשתינים נגד ישראל, בסיוע וייעוץ של גורמי שמאל ישראלים, ששמו להם כמטרה את הוקעת המדינה וליבוי דה-לגיטימציה לקיומה בזירה הבינ"ל.
הכתמת שמה של ישראל סביב הטענה כי כוחות הביטחון גרמו למותה של ג'והאר אבו-רחמה במהלך הפגנת האנרכיסטים בבילעין, והקמפיין המלוטש במתכונת של הפקה מקצוענית, כבר הסב נזקים בלתי מבוטלים לתדמיתה של ישראל, והתניע פעילות במישור הדיפלומאטי להוקעת ישראל ולהעצמת העיסוק ב"
פשעי מלחמה" המבוצעים על-יד כוחות הביטחון נגד אוכלוסיה חסרת ישע.
טבעם של "ארועים" מסוג זה, המכילים פוטנציאל שיש בו כדי לשרטט פסיפס ערוך כ"דבר הדבור על אופניו", מייצר אפקט המכיל מאסה קריטית של "פצצת מצרר", שנתזיה מותירים חותם מיידי בתודעה הבינ"ל; זאת כאשר מצטיירת תמונה לפיה צה"ל הרג (בכוונת זדון!) אישה פלשתינית, ולא אלמונית סתם, אלא אחותו של קרבן הפגנות אחר, כמו גם של מי שנטען לגביו כי נורה ברגלו על-ידי חייל ישראלי.
כך למעשה משיג הצד הפלשתיני שורת הישגים, הן בהקשר לדימויה הדמוני של ישראל כמי שמדכאת עם אחר ועושקת את נכסיו, מציפה שוב את סוגיית ה"גדר" כמהלך בלתי לגיטימי (מבלי להזכיר את הסיבה והמסובב) וכמובן חידוד ההיבט ההומניטרי מעצם איזכור הטרגדיה של משפחה אשר "שילמה" מחיר כבד במאבק הלאומי הפלשתיני.
יתר על כן, העובדה שההפגנות בגזרת בילעין הפכו לריטואל שבו יש נפגעים (לשני הצדדים), הכשירה בצד הפלשתיני, את הקרקע לניצול הציני המתוכנן כדבעי, לבניית ה"קייז", המייצר בעיתוי שאין טוב ממנו, מסר קולע, המעצים את הנזק התדמיתי והדיפלומאטי שייגרם לישראל . לפיכך, הפיכת מותה (בנסיבות של מחלה) של ג'והאד אבו-רחמה, לקרדום לחפור בו - סיפור טרגי בפני עצמו, אולם כזה שקיבל "סוויטש" והפך לתחמושת אנטי ישראלית רבת עוצמה.
עוצמת המסר הראשוני מקבעת בדעת הקהל העולמית דימוי עויין לישראל, זאת כפועל יוצא של הנחלת המסר ב-און ליין, ומכאן ואילך, ניצבת ישראל בעמדת התנצלות או התגוננות. בכל מקרה, ישראל נמצאת סופגת ביקורת נוקבת, גם מבפנים, וגרסתה הרשמית בהתייחס לתקרית, נבלעת בהמולת מסע השיטנה, שלא לומר, נתספת כמגמתית ושקרית.
יודגש כי הצד הפלשתיני היטיב למנף פעילויות מונחות לוחמה פסיכולוגית, בהקשר להוקעת מדינת ישראל ומדיניותה, וברור כי מכלול המהלכים במישור זה משרטטים תמונה של הצלחה בכל קנה מידה. לעומת זאת ישראל נתפסת כלא-ערוכה להזים טיעונים מופרכים, ולעיתים גם אינה מתאמצת לעשות כך, שכן בצידנו נוטים להאמין כי מאחר שאנו צודקים, אל לנו להתאמץ להוכיח זאת.
נשק הלוחמה הפסיכולוגית משמש כלי אסטרטגי בשרות הצד הפלשתיני, הגם שבכלי התקשורת הפלשתינים מעדיפים לכנות אותו כ-אמנות הדיפלומאטיה הנבונה.
ישראל כבר נפלה קורבן למבצעים מן הסוג הזה, מבלי שהשכילה להפנים את מידת השפעתם המכרעת; כך במקרה של
מוחמד א-דורה, בראשית האינתיפאד'ה השנייה, שנזקיו המצטברים למדינת ישראל חרוטים עמוק כ-אמיתה היסטורית, על-אף הצבר ההוכחות כי היה זה אירוע מבויים ומפוברק. בעבר גם הופצו שמועות בדבר פעילות ישראלית להרעלת מקורות מים שהניעו הוקעת ישראל בפורומים בינ"ל. כך גם בהקשר לאירוע המכונן של פרוץ האינתיפאד'ה הראשונה ( 1987) , כאשר תאונת דרכים תמימה הוצגה בתקשורת הפלשתינית כארוע לאומני.
המקרה הנוכחי, קרי מותה של ג'והאר אבו-רחמה מאפיין אף הוא שיטת פעולה מוכרת שבמסגרתה נעשה ניצול מתוכנן של מוות ממחלה או בתאונת דרכים כמקרה המשוייך לפגיעה בזדון המייוחס ל"צבא הכיבוש" . באווירה כה בלתי נוחה לישראל, כאשר הצד הפלשתיני אינו בוחל באמצעים למנף את פעילותו לדה-לגיטימציה של המדינה, קשה להיוותר אדישים ולצפות כי "הכלבים ינבחו והשיירה תעבור"!.
מחדל הטיפול סביב פרשת "א-דורה", ובוודאי ההתרפסות הישראלית הנמהרת בהקשר זה, שומה שתשתמש לקח למה שעלינו לעשות בהקשר לאירוע הקונקרטי בגזרת בילעין. אין זו מלאכה סיזיפית, ואסור להתייחס לנושא כמקרה פרטי או מקומי.
נדרשת לפיכך פעילות מתוכננת ומודגשת בערוצים פומביים ודיפלומאטיים שתכליתם חשיפת המזימה המתוכננת של הצד הפלשתיני, והוקעת השיטתיות העויינת שבהתנהלות זו , בפרט כאשר על הפרק ניצבת מגמה לחידוש התהליך המדיני. ישראל מחוייבת להציף בכל מדיום תקשורתי אפשרי את השקרים הפלשתינים ואת העובדה כי ידי הרשות הפלשתינית אינן נקיות גם במקרה זה.
