אני חושב שבכל הנוגע לאיש השנה של שנת 2010 אאלץ להסכים עם כלל גולשי MAKO, ולהכריז על הנער אלעד ריבן ז"ל. אומנם אינני מאמין בסיכומי שנה, כי פשוט יש יותר מידי אירועים ואי-אפשר להתמקד בעיקריים שבהם בכדי לאפיין שנה שלמה. ובכל-זאת, הנער ריבן ז"ל מאפיין כל כך הרבה דברים בשנת 2010, שלא לדבר על כך שזכרו צריך להיות הבסיס לכלל האיחולים לכבוד השנה האזרחית החדשה - 2011.
אקדים ואומר שכתיבת הפוסט הזה מלווה בצמרמורות רבות. אומנם לא הכרתי את אלעד ריבן, אך הנער הזה היה תלמיד בבית-הספר שלי. הוא למד בכיתות בהן אני למדתי, חלקנו את אותם מסדרונות בהפרש של מס' שנים, וישב באותם מקומות בהם אני ישבתי במהלך הפסקות הלימודים שלי בתיכון. ועכשיו, עם כל הצער שבדבר, בהפרש של מס' ימים, גם אני חוויתי טרגדיה אישית שאילצה אותי להיכנס בשערי בית-העלמין בנשר, ובאותה הזדמנות ראיתי גם את מקום קבורתו של אלעד ריבן ז"ל - ילד, תלמיד, גיבור.
אני גם מוכרח לציין שבעיניי גבורתו של הנער הזה, היא מקור לגאווה לא רק בקרב עם-ישראל כולו, אלא בראש ובראשונה בקרב בוגרי בית-הספר הריאלי העברי בחיפה, בו למד הנער. גבורתו וכל התנהגותו שמסמלים את קמצוץ הטוב שעוד נשאר בקרב בני-הנוער, מעשיו ביום השריפה שמעידים על איש גדול מהחיים, מקור כולם בחינוך המצוין שלו זכה בבית הוריו ובבית-הספר.
תשאלו כל בוגר של ביה"ס, וכולם יספרו לכם על החינוך לאהבת הארץ ועל התרומה לזולת, בלי לבקש שום דבר בחזרה. כאשר סיימתי את לימודיי בביה"ס כבוגר והתגאיתי על היותי בוגר, לא תיארתי לעצמי שהצמרמורות והגאווה ישובו אליי כעבור שנים ספורות כשאשמע על הנער שבמותו סימל את העובדה שעם כל הציניות, יש עוד דבר כזה שנקרא "נוער איכותי". לא אשכח לעולם את צוות המורים המוערך של בית-הספר, שהתעקש לדבר על חינוך ועל כל אותם ערכים ודברים שהפכו למשהו כה מובן מאליו.
לימודים זה בסדר, אבל קודם-כל חינוך. אותם מורים שכלל אינם זוכים להערכה בתחרויות ארציות כאלה ואחרות, אבל כאלה שעדים להצלחת תלמידיהם - כמוהם כבניהם - מידי שנה, בטקס יום-הזכרון בו מתכנסים כלל הבוגרים לחלוק כבוד וזכרון לחבריהם שנפלו בטרם-עת עקב תרומתם לבטחון המדינה. בטקס הזה, חוזים המורים בתלמידיהם לבושי מדים, רובם קצינים. יש גם כאלה התורמים למדינה בדרכם שלהם, לאחר שהשתחררו משירות צבאי מכובד ומשמעותי. ריבן ז"ל, לצערי הרב, כבר לא יהיה חלק מן המעמד הזה, אך שמו ופועלו יהדהדו בזכר כלל הבוגרים של בית-הספר – בוגרים כצעירים.
לא אחפז אם אומר כי פועלו של ריבן ז"ל ביום השריפה הוא דוגמה ומופת שעליהם ראוי לדבר עוד רבות. הורינו נחפזו להספיד את הנוער האיכותי, ואילו ריבן הוכיח – במעשה אחד שעלה לו בחייו - שהגאולה עוד קיימת. אגדיל ואומר אפילו שמה שריבן ז"ל עשה הפתיע אפילו אותי. האומץ, הרצון לתרום, הרצון לסייע לזולת וטובת הככלל שעמדו אל מול עיניו - כל אלו מעצימים את הטרגדיה שאילצה אותנו להיפרד מנער כה מיוחד. אומנם לא הייתי שם, אבל אני יודע שזכרון מעשיו של ריבן - גיבור שנלחם לצד גיבורים רבים אחרים, מבלי שאפילו ביקשו ממנו - ימשיך איתי הלאה.
כך הייתי רוצה לחנך את ילדיי, כך הייתי רוצה לראות את הנוער הישראלי. לא נהיה תמימים: לא כולם זכאים להכנס תחת הכותרת "נוער איכותי", ובעיותנו לא תמו. אבל העדות הזו, בצורת ההרתמות מספסל הלימודים למאמץ של כלל הכבאים להציל את חיי הסוהרים הלכודים בתימרות האש בהר-הכרמל, מבלי שנדרש לכך בהחלט מרגיעה אותי, משמחת אותי ומכאיבה לי בו-זמנית. וכל אלו הם כנראה הסיבה לכך שהנער ריבן ז"ל הוכתר כאיש השנה. גיבור עלום שם, שכבש את לבבות כולנו בשילוב טראגי שכזה.
ועם זכרו של הנער אלעד ריבן הייתי רוצה להאמין שתבועה גם מורשתו: שנת 2011 החלה ביום שבת האחרון. ועל-כן, בשילוב הזה שבין עצב לשמחה, הייתי רוצה לאחל לכולנו שנה אזרחית חדשה וטובה. פחותה בטרגדיות, פחותה בכאב. שנה שתהא מלאה באושר, בשמחה, בזכרון יקירנו ובהנצחת מורשתם. הנער ריבן ז"ל תובע מאיתנו להיות טובים יותר בשנת 2011. לא לאפשר למחדלים לצוץ, לדאוג לכך שמי שצריך לעשות את העבודה - יעשה אותה. לדאוג שמי שצריך לתת את הדין – יידע לתת את הדין. שנה שתהיה מלאה בערכים של סובלנות, סבלנות, דאגה לכלל, עזרה לזולת ותרומה. הבה נשנא בשנה החדשה קצת פחות, ונאהב קצת יותר.
מי ייתן ובשנת 2011 לא ניאלץ להספיד גיבורים נוספים. וזכרו תמיד - האיכות של תוצר החברה הישראלית מעולם לא ירד. הוא היה שם תמיד. אז בואו נהיה קצת יותר קשובים לאיכות התוצר הזו בשנת 2011, ונדע להעריך אותו יותר. חברים, הבה נכנס לשנה חדשה באופן חלק, אופטימי וטוב, ונשאף - כל אחד מאיתנו - למצוא את הגיבור שבתוכו ללא צורך באירועים טראגיים כאלה ואחרים.
ואילו לך איש השנה, אלעד ריבן ז"ל היקר, אני מצדיע. מצדיע, גאה ומעריך אותך אפילו מבלי להכירך. אינך סתם נער מיוחד. הינך נער מיוחד, מלח הארץ, המסמל לרבים את התקווה שקצת נזנחה כאן לאחרונה. כשאני עומד אל מול מצבת קברך הטריה, צמרמורות עוברות בי על כך שנער כה צעיר כמוך הפך במותו המצער לסמל לכל הטוב שקיים בנו. מעמד בהחלט גדול. הינך בוגר הריאלי, על-אף מותך בטרם עת, ובטוחני שלא רק בשם עצמי אלא גם בשם כל משפחת בוגרי הריאלי – אני מצדיע לך וגא בך, גיבור!
וכאן, בשורות אלו, אבטיח לך ולעצמי שבפעם הבאה שאחלוף על-פני מצבתך אניח עליה את סיכת הבוגר – אותה לא הספקת לקבל - אך אין ראוי ממך לקבלה...
שנת 2011 טובה, חברים.