לא אחת אנו נתקלים בהבעת תימהון על פניו של המטופל כאשר הוא מקבל את הרמדי. כל כך קטן? איך בכלל זה יכול לעזור במשהו?
לעתים, גם כשהתרופה עוזרת ומביאה שיפור משמעותי המטופל מתקשה לעכל כי הטיפול ההומאופתי הוא שחולל את השינוי במצב בריאותו ותולה זאת פעמים רבות ביד המקרה.
כיצד איפה יכולה כמות כה קטנה של חומר לפתור בעיות בריאות, לעתים מורכבות וכרוניות?
כיום ידוע כי יצורים בלתי נראים (חיידקים, וירוסים וכולי) יכולים להחליא ובמקרים מסוימים אף להרוג. כמויות קטנות מאוד של מתכות או סיבי אסבסט יכולים להשפיע רבות על מצב בריאותו של האדם. כמוהם גם קרניים מסוגים שונים (קרני X, קרינה רדיואקטיבית, קרני שמש ועוד (יתרה מכך, אנו יכולים לחלות גם מאירוע לא חומרי לחלוטין. לחץ בעבודה, מתח, אירוע טראומטי - כל אלו אינם שוקלים ולו גרם אחד ועדיין משפיעים רבות על מצב בריאותנו.)
אם לא דרושה מסה גדולה על-מנת להחליא אותנו, מדוע אנו מצפים כי רק מסה גדולה תוכל לרפא?
אחת הסיבות לכך טמונה כנראה בעובדה שהרפואה השלטת הרגילה אותנו לפתרונות כמותיים. בין אם בשימוש ברפואת החסרים (חסר ברזל? ניתן ברזל! חסר ויטמין C? ניתן ויטמין C!) או ברפואת הנוגדים (החולה לחוץ? ניתן לו תרופת הרגעה, החולה עצוב? נרשום לו נוגדי דיכאון) הרפואה השלטת נוהגת להכריז מלחמה על חוסר או עודף של חומר מסוים בגוף.
משעה שהאויב במלחמה הוא חומרי ומשקלו מדיד הרי שהתרופה חייבת להיות גדולה מספיק על-מנת לנטרל את השפעתו.
ההומאופתיה לעומת זאת, מנסה לנתב את כוחות האורגניזם למלחמה כנגד הפתולוגיה על-ידי עיקרון הדומים שאת המקבילה הפיסיקלית שלו ניתן למצוא בחוק השלישי של ניוטון. חוק זה קובע כי גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחד, יגרום לגוף השני להפעיל על הגוף הראשון כוח שווה בגודלו אך מנוגד בכיוונו.
ובתרגום לשפת הרפואה, מתן תרופה לגוף גורמת לו לפעול כנגד תרופה זו, משעה שתרופה הומאופתית (המדמה בפעולתה את המחלה ממנה סובל האדם) ניתנת לאדם הסובל הרי שתגובת הנגד שלו המכוונות כנגד אותה תרופה פועלת כעת כנגד המחלה ממנה הוא סובל. התרופה ההומאופתית מעוררת אותו לפעולה. זוהי התנועה האמיתית לכיוון ריפוי.
הכוונת האורגניזם, תיעול נכון של כוחותיו, זוהי מהותה של ההומאופתיה. היא אינה דורשת כוח, היא דורשת דיוק. ומשעה שאנו פועלים עם כיוון הפתולוגיה ולא נגדה, מספיקה הדחיפה הקטנה ביותר כדי להביא לריפוי.
