שנינו [סנהדרין, כג/א]: כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין; לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. 'נקיי הדעת' זה ניב יפה, אבל מהו פירושו? רש"י למסכת חגיגה (כב/ב) מפרש שמדובר באיסתניסים. כיום מקובל לכתוב את המלה הזאת בט', לא בת', אבל זה לא באמת משנה, כי מקורה של המילה הוא ביוונית. בכל מקרה אצל חז"ל, המונח 'איסטניס' היווני בא במקום 'נקי דעת' העברי ולא נתעכב כעת על סיבות אפשריות להמרה לשונית זו. בלשון המדוברת בימינו, איסטניס נתפש כמפונק, כזה שלא יכול לסבול אנשים או מאכלים שאינם לטעמו. במילון, איסטניס הוא אדם עדין ואנין טעם, הנרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור.
ההגדרה המילונאית מתאימה לאפיונים של נקיי הדעת בחז"ל, של אותם אנשים שבדקו מראש עם מי הם אמורים לשתף פעולה כדי לוודא שלא ייכשלו בשיתוף פעולה עם אדם גס שהתנהגותו מכוערת. ואת זה הם עשו כי היו עדיני נפש ונזהרו מאוד שלא להיקלע למצב בו מישהו יטעה לחשוב שהם נותנים הכשר להתנהגותם של גסי הרוח. טעות כזאת עלולה לנבוע מסתם אירוע תמים בו השתתף מישהו מעדיני הנפש, כמו למשל השתתפות בסעודה בה סועדים גם אנשים כאלה. מישהו עוד עלול לטעות ולחשוב כי מכיוון שנקיי הדעת ישבו בצוותא חדא עם אנשים שאינם מפורסמים כעדיני נפש, זה מוכיח שגם הם עדיני נפש ואפשר לסמוך עליהם כמו על נקיי הדעת.
זה כמו שמישהו בעל חזות רבנית ישב במסעדה כלשהי. אפילו אם הוא עצמו ייזהר מאכילה באותה מסעדה והישיבה שלו שם היא לצורך פגישת עסקים בלבד, מישהו עלול לטעות ולחשוב שעצם הישיבה שלו שם מהווה סימן שהמקום כשר וכבר אפשר לאכול שם חופשי. שאחרת, איך פלוני המקפיד לשמור מצוות ישב שם?! אבל זו רק דוגמה ממציאות החיים שלנו, כי נקיי הדעת, בהיותם המנהיגים הרוחניים של העם, הקפידו לשמש דוגמה בכל מיני עניינים כמצוטט לעיל: לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן. החתימה היא לעדות שהכתוב בשטר הוא אמת, והרי לא כל אחד כשר להעיד. גם יכול להיות שהשטר יגיע לבית דין ושם ייפסל, כי יתברר שאחד מעדיו היה פסול לעדות מחמת קרבה משפחתית או מסיבה אחרת. גם ייתכן שמישהו יראה את השטר, יזהה חתימה של פסול לעדות לצד חתימתו של נקי הדעת ויסיק מכך שהפסול הוכשר, שאלמלא כן, נקי הדעת לא היה משתתף עימו בעדות אחת.
ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן. לבו של הדיין צריך שיהיה נקי מכל נגיעה אישית למקרה או במקרה שהובא לפניו לדין. לא צריכים לדבר על קרבה כלשהי למי מבעלי הדין, שאין לדיין לשבת בדין כזה, זה פשוט ואמור להיות מיושם אפילו במערכת המשפטית של המדינה הזאת. מדובר כאן על חבריו להרכב, על הדיינים; נקי הדעת מבקש לדעת מראש מי יהיו חבריו להרכב בית הדין. כי יכול להיות שיתבקש לשבת בהרכב עם מישהו שהוא בר-פלוגתא שלו ממקום אחר, מעניין שעדיין לא יושב, ובמצב כזה עלולה להתעורר אצלו הנטיה הטבעית לסתור את דברי חברו, סתם כי הוא במחלוקת איתו, מחלוקת שלא קשורה בכלל לדיון הנוכחי. כך בעלי הדין עלולים להיפגע, כי המשפט עלול לצאת מעוקל רק בגלל שהדיינים אינם מחבבים זה את זה.
בעניין הראשון, חתימה על שטר לעדות, נמנעו אפילו משיתוף פעולה אקראי, חד-פעמי, עם מי שאינו נקי דעת כמוהם. בעניין השני, נזהרו מישיבה בדין עם מי שאין לבם שלם עימו. אומנם שיתוף הפעולה כאן הוא כבר משמעותי ומחייב יותר מאשר במקרה הראשון, אבל כלפי חוץ אין שום סיכוי שמישהו יבחין שיש בעיה. כלומר, נזהרו רק כי הם זהירים, בלי שום שיקול צדדי שמא מישהו מבחוץ יבחין שיש בעיה בישיבה המשותפת באותו הרכב. המכנה המשותף לשני העניינים הוא היותם משפטיים ואפשר לכאורה להסיק שמכיוון שמדובר בתחום רגיש במיוחד, תחום שהתורה מקפידה עליו ביותר, על כן גזרו על עצמם זהירות יתרה. אלא שמההמשך ברור שלא זה העניין.
כי העניין השלישי בו נזהרו היה חברתי לחלוטין לכאורה, בלי שום נגיעה משפטית; ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. המעדנים שצפויים להיות מוגשים בסעודה אינם מפתים אותם. מה שמעניין אותם זו החברה, עם מי הם אמורים לשבת בסעודה.
נקיון דעת, נקיון פה ונקיון כפיים
ביום שני האחרון התבשרנו על שבר במפלגה שבעבר הדי-רחוק הייתה המפלגה הגדולה ביותר ולאורך זמן התנהגה כמפלגה שיש לה מדינה. אני מניח שהפרטים די ידועים ובלאו הכי אין ענייננו באקטואליה כזאת, אלא כפי שהיא משתקפת בפרשת השבוע. ובכן, האירוע המרעיש התחולל ביום ב' לפרשת יתרו, בדיוק שנתיים לאחר הבחירות שבהן "זכתה" אותה מפלגה בשלושה עשר מושבים בכנסת והפכה למפלגה הרביעית בגודלה. אותן בחירות התקיימו ביום השלישי לפרשת יתרו, היום בו לומדים על אודות מערכת ההנהגה שהקים משה רבנו בעצת יתרו חותנו, והשבר במפלגה נחתם, כעבור שנתיים, ביום ב' לפרשת יתרו, ביום בו למדנו על אודות דרך הנהגתו של משה רבינו את העם והביקורת שמותח עליו חותנו.
לאחר הפגישה המרגשת והסעודה שנערכה לכבודו, יתרו מתפנה להתבונן סביבו בנעשה במחנה ישראל. [שמות יח] [יג] וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה, מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב. [יד] וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם--מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב. [טו] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹקִים. [טז] כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹקִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו. משה היה מסור לחלוטין לצרכי העם ונראה לו טבעי לגמרי שהוא אישית נדרש לטפל בכל הבעיות שמביאים לפניו. בסך-הכל הרי מדובר באנשים שעוד לא באמת הפנימו את עובדת חירותם משיעבוד מצרים וצריכים זמן להסתגל למציאות החדשה. כשיסתגלו - יתמודדו בעצמם עם העניינים היומיומיים, אבל בינתיים הם זקוקים למשה כתינוק הזקוק להוריו.
אבל יתרו לא מסכים עם משה. הוא טוען שההתנהלות הזאת מהווה עול כבד על משה וגם אינה לכבודם של ישראל. כי זה לא מכובד שאנשי העם הזה הנבחר ימתינו במשך שעות עד שיגיע תורם להחליף איתך כמה מילים. בסופו של דבר הם עלולים לצבור תסכולים והתוצאות עלולות לפגוע בך וגם בהם: [יז] וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. [יח] נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. [יט] עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹקִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹקִים. [כ] וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
וכאן באה פרשייה שלמה בה מתווה יתרו לפני משה את המבנה הרצוי למערכת הנהגה עבור העם: [כא] וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. [כג] אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹקִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. יתרו מציע כאן להקים מערכת היררכית מושלמת, כזו שתיתן מענה מיידי לכל צורך שעשוי להתעורר. השלמוּת בהצעה שלו נובעת מסיום דבריו: וְצִוְּךָ אֱלֹקִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד. שכן בלי תיאום עם הקב"ה, שום דבר לא יכול להסתדר באמת. חז"ל אומרים ומובא ברש"י לפסוק הראשון בפרשה, שיתרו נקרא גם יֶתֶר על שם שֶיִּתֶּר פרשה אחת בתורה, וְאַתָּה תֶחֱזֶה.
נו, כאמור לעיל, ביום שלמדנו בתורה את הפרשה הזאת עם רש"י, התבשרנו על עוד מהלך התאבדותי שהתחולל במפלגה האבודה, והתשקורת כולה רעשה וגעשה. הרי מדובר באנשים שמתיימרים להנהיג את מדינת ישראל ולפיכך גם את עם ישראל, אבל אין להם אף אחת מהתכונות הנדרשות ממנהיג בעם ישראל, והתנהלותם מוכיחה זאת שוב ושוב. הרי בפרשייה שציטטנו לעיל אומר יתרו למשה מה הן התכונות הנדרשות מהמנהיגים בכל הרבדים: אַנְשֵׁי-חַיִל, לא מתכוונים לחיילוּת בצה"ל, מתכוונים לאנשים שהם הכי קרובים לשלמות והם המתאימים להיות שָׂרֵי אֲלָפִים. התכונה השנייה - יִרְאֵי אֱלֹקִים, הם אומנם לא אַנְשֵׁי-חַיִל, אבל יש בהם יראת אלקים וזה מספיק לתפקיד שָׂרֵי מֵאוֹת. ברובד השלישי, כדי לשרת כשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, די בכך שיהיו אַנְשֵׁי אֱמֶת. כמובן, בכל רובד יש למועמד גם את כל התכונות הבאות. אַנְשֵׁי-חַיִל הם גם יִרְאֵי אֱלֹקִים וכו' ואַנְשֵׁי אֱמֶת הם גם שֹׂנְאֵי בָצַע.
הגענו אל הרובד הרביעי, הנמוך ביותר, בו נדרשת רק תכונת שֹׂנְאֵי בָצַע כדי לתפקד כ-שָׂרֵי עֲשָׂרֹת. הפירוש הזה מבוסס על פירושו של האור החיים הקדוש והוא מדגיש שמדובר ב-שֹׂנְאֵי בָצַע, לא כאלה שצריכים להילחם עם עצמם כדי לא לגעת בשחיתות כי הם עלולים להיכשל, אלא כאלה ששונאים אותה. אפילו את התכונה הזאת אין למצוא אצל ה"מנהיגים" שלנו, אז מה הפלא שכך נראתה המערכת הפוליטית שלנו בשבוע בו אנחנו בונים את ההנהגה שלנו וגם מקבלים את התורה?!