אריאל שרון, ציפי לבני, מאיר שטרית ואהוד אולמרט - "בוגרי הליכוד" - הפכו ביחד עם אנשי ה"עבודה" כשמעון פרס, חיים רמון, דליה איציק ושי חרמש למיתוס, עקב הסיכון שלקחו אלה על עצמם בהליכתם ביחד להקמת גוש מרכזי פוליטי חדש בישראל. כולם עזבו "כיסאות מחוממים" למען רעיון! באמצעות הכוח שצברו ביחד היו מסוגלים כבר ב-2008, כשלוש שנים בלבד לאחר הקמת הגוש, להגיע בשיחותיהם עם הפלסטינים למה שפורסם שלשום (23.1.11) באל-ג'זירה - הסכמות והבנות, בין היתר על ירושלים, שגוש המרכז הפוליטי והשמאל התקשו אפילו לחלום עליהם. קשה ובלתי נמנעת המחשבה שגם כיום, בתוך הליכוד, יש לא מעט בכירים שחושבים כמוהם, אבל מפספסים את ההזדמנות. הם אינם מעזים להתערב ב"סלט" שמנהיג הליכוד הצליח לבחוש עד כה. כן. לכל מי ש"חושב ימינה" - גם בליכוד יש שמאל וימין. למה? כי הכל כבר "פסה". אין ביניהם הבדל רב! ראש הממשלה נגרר בשלב זה על-ידי שלושת עמודי התווך - אביגדור ליברמן, אליהו ישי ואהוד ברק - שבמשותף גורמים לשקיעה שיטתית של כל ההישגים שאליהם הגיעה המדינה עד כה (עיזבו לרגע את הביטחון...). ליברמן מחסל אותנו מבחוץ ומבפנים, בעזרת פוליטיקה שאיננה לקוחה מהלקסיקון של העולם התרבותי. ישי מחסל אותנו מבפנים, בפוליטיקה הפנימית הגזענית והמתבכיינת שמקומה כבר מזמן אינו איתנו! וברק - אם אינני טועה הוא האיש ששבר את האמון של מרביתנו בפוליטיקה הישראלית, וקרע אותנו מהאמונה בעתיד. ומה יותר חשוב מזה?! אפילו בעסקים לא הייתי מסתבך איתו! חכו - עוד לא הזכרתי את הכישלונות של אלה בתחומי החינוך, החקלאות, הרווחה ומה לא?! על שלושה אלו מסתמך בשלב זה ראש הממשלה בקביעת עתיד האומה הישראלית במזרח התיכון. ואנחנו - אנחנו הולכים ומסתבכים, כשהתחושה היא שהפעם זה יהיה ללא מוצא. לפחות לא בדרכי שלום!