ככל שהאוכלוסיה ענייה יותר, מוקדש חלק גדול יותר מהכנסתה למזון. במדינות השפע המערביות רק חלק קטן מן ההכנסה מיועד למזון, ומזה - חלק קטן יותר למזון בסיסי. בעוד שאמריקני מוציא פחות מ-10 אחוזים מהכנסתו על מזון, הרי שהודי מוציא עליו כמעט מחצית מהכנסתו. כאשר בוחנים את צריכת המזון הבסיסי, מתקבלים הבדלים גדולים עוד יותר, שכן מרכיב המזון הבסיסי בתוצר הסופי במדינות המפותחות אינו המרכיב העיקרי במחירו. אזרח במדינה עשירה ניזון בעיקר ממוצרי מזון שעברו תהליכים תעשייתיים-מסחריים, כאשר המזון מגיע לצלחת לאחר שהושקעה בו עבודה מורכבת ומתוחכמת: הנדסת מזון, עיבוד במפעל, אריזה ושיווק, הובלה, אחסון, מכירה בסופרמרקט ענקי וממוזג. וכך, אם יוכפלו מחירי השמן, החיטה, והתירס - יעלה אומנם גם מחירו של שניצל תירס קפוא במרכול בלוס אנג'לס, אבל לא יוכפל. לעומת זאת, ההוצאה על מזון של חלק גדול מאזרחי מצרים תוכפל מיד, ומכיוון שמרבית שכרם הדל מיועדת לרכישת מוצרי מזון בסיסיים, הפגיעה בהם עלולה להיות כבדה מנשוא!
פגיעת האינפלציה אינה "שוויונית"
מאז 2007 מגדילים הבנקים המרכזיים במערב את כמות הכסף מעבר לצמיחה בפריון הייצור. עודף הכסף החדש יוצר לחצי ביקוש על המוצרים שכמותם אינה גדלה באותו קצב, ואלה מצידם גורמים לעליית מחירים. עליית המחירים, כלומר האינפלציה, מקטינה את יכולתו של הפרט לרכוש מוצרים. האזרח נוכח כי מיום ליום הוא יכול לקנות במשכורתו פחות מוצרים. הפגיעה אינה אחידה בכל האזרחים, כי אצל חלקם ההכנסה גדלה באותו שיעור של עליית המחירים.
אילו המלאך גבריאל, ולא
ברננקי ופישר, היה מדפיס כסף, הוא ודאי היה מניח בערב מתחת לכרית של כל אחד מאיתנו את שטרות הכסף המודפסים בדיוק ביחס ישר ו"צודק" - כל מי שיש לו שקל בבנק היה מקבל מהמלאך שקל נוסף. כשהיינו מתעוררים בבוקר, הייתה כמות הכסף של כולנו מוכפלת. בהנחה שכולנו נצא לחגוג עם הכסף החדש, נגלה להפתעתנו שלא התעשרנו: בזכות החלוקה "הצודקת" של המלאך גבריאל, גדל סכום הכסף שעומד לרשותנו, אבל גם המחירים הנומינליים עלו באותו שיעור. אנו יכולים לקנות בכספנו בערך אותם המוצרים שקנינו לפני שהמלאך גבריאל שיחק בכלכלה.
אלא שנגיד הבנק המרכזי אינו המלאך גבריאל והכסף המודפס אינו מגיע לכל אחד מאיתנו באותו זמן ובאופן "שוויוני". הכסף נספג בכלכלה בגלים שהולכים ומתרחבים כמו אלה הנוצָרים כאשר אבן פוגעת במים - מי שקרוב למעגל המרכזי שממנו נובע הכסף המודפס, זוכה בו קודם ויכול גם לקנות מוצרים מוקדם יותר ו"במחיר הישן". חולף זמן עד שהכסף מגיע למעגלים הרחוקים באוכלוסיה.
השפעת מחירי המזון בארצות ערב על ראשו של השליט
מוצרי המזון הבסיסיים, כמעט בכל מדינות ערב, נמצאים בפיקוח ממשלתי הדוק וזוכים לסבסוד נדיב. השליטים יודעים היטב כי עלייה במחירי הפול, החיטה והשמן תצית אש ברחובות, והסיפור אינו חדש. בשנה שלפני חתימת הסכם השלום עם מצרים, התרבו בה המהומות עקב עליית מחירי המזון. לנשיא סאדאת אזלו המקורות להגדלת הסובסידיות - תעלת סואץ שנחסמה (עד 1975) על-ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים יצרה בור עמוק באוצר המצרי, הנפט המצרי בסיני זרם לבתי הזיקוק בחיפה והתיירות המצרית טרם השתקמה מאירועי מלחמת ההתשה. סאדאת - שחשש לאבד את ראשו בגלל מחירי המזון - לא הפך ליונת שלום. הוא חתם על הסכם השלום כדי להציל את צווארו מזעם הרחוב הרעב. אמריקה הזרימה מיד כ-3 מיליארד דולר בשנה, הכנסות הנפט מאבו-רודס התחילו לזרום למצרים ותעלת סואץ ששוקמה והורחבה בכסף אמריקני חזרה להפיק מזומנים. שוב זרם כסף לסובסידיות (וגם לייצור טנקים...). סאדאת הצליח להחזיק את ראשו מחובר לכתפיו ארבע שנים נוספות, ובשנת 1981 נרצח על-רקע כבוד המשפחה - משפחת הג'יהאד.
ברננקי מדפיס ומחירי המזון במצרים ובתוניסיה עולים
מחירים עולים כאשר הביקוש גובר ביחס להיצע. כדי שמחירים יזנקו באופן כה חריג (ראו תרשים בסוף הכתבה) נדרשת הצטברות של לחצי ביקוש גבוהים במיוחד או צמצום חריג בהיצע המזון. לא ארע שום אירוע חריג שצמצם דרסטית את היצע המזון בעולם, וגם לא היה גידול דרמטי בגודל האוכלוסיה.
השינוי החריג והמתמשך בכלכלה העולמית הוא בסכומי העתק של טריליוני דולרים שמזרימים למשק זו השנה השלישית הבנקים המרכזיים - כלומר הצמיחה ללא תקדים במספר האנשים במערב המקבלים כסף (מודפס) מבלי לייצר ערך כלכלי תמורתו. כאשר הבנק המרכזי בארה"ב "מחלץ" בנק או יצרנית רכב, שלמוצריה אין ביקוש, הוא נותן כסף מודפס בידי מאות אלפי עובדים שאינם מפיקים די מוצרים ושירותים תמורת אותו כסף (אחרת השוק היה מתגמל אותם ולא היה צורך ב"חילוץ"). עובדי אותן חברות נמצאים במעגל הראשון של מקבלי הכסף המודפס, ואלה מצליחים, בשלב זה, לקנות מוצרים במשכורתם ב"מחירים הישנים". היות שהכסף המודפס טרם הספיק להתפזר בעורקי הכלכלה ולגרום לעליות מחירים, הם המרוויחים מהדפסת הכסף. אלא שהכספים שניתנו לעובדיהן של ג'נרל מוטורס ושל AIG, לעובדי המדינה ש"חולצו" ביוון, והכספים שהוזרמו לאחרונה לפורטוגל בהנפקת אגרות החוב "המוצלחת" שם ממשיכים לזרום הלאה בעורקי הכלכלה ומתורגמים ללחצי קנייה של מוצרים. לחצים אלה מתגלגלים הרחק מעבר לים אל היצרנים באסיה ומשם אל עובדיהם - צרכני המזון הבסיסי. לחצי הביקוש הופכים לאינפלציה. השווקים המודרניים אינם ממתינים עד שהכסף המודפס באמריקה ובאירופה יגיע לאינדונזיה. בורסות המזון והסחורות בעולם חוזות מראש את אחריתו של תהליך הדפסת הכסף ומקצרות את לוחות הזמנים של ההתייקרויות הצפויות. גלי ההלם מתפשטים בכל העולם במהירות גבוהה מאשר בעבר, ובסופו של דבר אלה יחזרו גם אל הצרכן האמריקני.
השפעתה של הדפסת הכסף מתגברת גם כתוצאה מפעילות יתר נוספת של "מבוגרים אחראיים" במערב: נגידי בנקים, כמו
סטנלי פישר בישראל, פועלים במרץ להגדלת "תחרותיות היצוא" בארצותיהם באמצעות החלשת המטבעות הלאומיים. ההחלשה מתבצעת על-ידי "מלחמת המטבעות" - הדפסת כסף מקומי ורכישת מטבע חוץ - שתוצאתה היא התייקרות של מוצרי יבוא.
ככל שהכסף המודפס שוקע אל התחתית הרחבה של הפירמידה האנושית בעולם, הוא מתורגם מהר יותר לקניות של מוצרי מזון ומחיריהם עולים עלייה חדה. ככל שהמעגל הכלכלי של האזרח רחוק ממוקד הדפסת הכסף הראשוני, כך כספו נשחק יותר. הוא כבר איחר את הרכבת ואין באפשרותו לקנות מוצרים "במחיר הישן", ועול השחיקה של ערך הכסף מוטל בשלב זה בעיקר על הכנסתו הדלה.
נראה כי ההמונים במדינות ערב קבורים עמוק בתחתית הפירמידה. הכנסתם אינה צומחת כתוצאה מהדפסת הכסף של מערכת הבנקאות המערבית, אבל עליות המחירים פוגעות בהם פגיעה קשה. כאשר גלי ההלם של הכסף המודפס מגיעים לתוניסיה ולמצרים, הם הופכים לניצוץ שמבעיר את המדינה. אם מחירי המזון לא היו מזנקים, ספק רב אם מיליוני מצרים היו יוצאים לרחובות רק בגלל החלטתו של מוברק למנות את בנו ליורש.
ההשפעה של מחירי המזון על המהומות אינה בהכרח ישירה, ועל פני השטח בולטים דווקא גורמים אחרים כסיבות למהומות. אלא שמחירי המזון הגואים מעלים את מפלס אי-שביעות הרצון הכללית, המשותפת לכל. במצב כזה, ואז כל גל מחאה שבא, שסיבתו אחרת - העדר חופש, דיכוי האופוזיציה, האיסלאם, האבטלה וכולי - די בו כדי לפרוץ את הסכר. למחאה הכללית מצטרפות קבוצות רבות אשר לכל אחת סיבות משלה, ובכלל זה השבאב השורפים ובוזזים חנויות ללא אידיאולוגיה מיוחדת. כמו-כן קיימת גם תופעה של "המון זועם" המצטרף רק כי "כולם מצטרפים". אך אנשים לא היו מבעירים את הרחוב לולא הזעם על העלייה במחירי המזון, המאפשר לגלי המחאה האחרים, הנובעים מסיבות אחרות, ליצור מסה קריטית ולהביא למהומה כוללת.
