מי מכיר את השכנה?

"ביום ההוא, טרם באה השמש, ומצרים הייתה לשלהבת גדולה אחת. כארבעה עשר מיליון בני אדם נתנו דעתם על דבר אחד, ליבם יצא אל אדם אחד, שנתן ביטוי לרגשותיהם, שנזעק למלחמה על זכויותיהם לחופש וחיים..." - כך תיאר הסופר המצרי תופיק אל-חכים את תגובות העם המצרי עת הוגלה מהארץ סעד זגלול, האיש שהנהיג את הלאומיות המצרית המודרנית וההתנגדות לשלטון הבריטי, אי-אז בשנות העשרים של המאה הקודמת. "אומה אשר בשחר תרבותה הפתיעה את האומות בפלאי הפירמידות - חזקה עליה שתחולל עוד פלאים ופלאי-פלאים", כתב אל-חכים בקטע נוסף מאותה תקופה. ההיסטוריה של מצרים היא מרתקת, לא רק החלק העתיק המושך תיירים אל המוזיאון בקהיר ואל פסלי הענק וקברי הפרעונים, כי אם גם מצרים המודרנית וההתעוררות הלאומית שלה. בלטו בה סופרים ומשוררים, מהפכנים, מורדים וקצינים, מאז ההתנגדות לבריטים, דרך "מהפכת הקצינים החופשיים" בשנות ה-50, ועד לאירועים הדרמטיים המתחוללים בעצם ימים אלו. אל מול כל אלו בולטת בעליבותה רמת הידע והעניין אצלנו בכל הנוגע לשכנה הגדולה שלנו, בעיקר כאשר בודקים זאת דרך תוכניות הלימודים במערכת החינוך. בשבוע שעבר נוכחתי בכך כאשר הקדשתי שיעור בכיתה י"ב למתחולל במצרים, ופתחתי בשאלה מה בעצם ידוע לנו עליה ומתי למדו התלמידים משהו על מצרים בשנות התיכון. התשובות היו צפויות: מצרים מוזכרת בחומר ההיסטוריה לבגרות כשלומדים על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים. לרוב אין כבר די זמן, ומניחים (במידה רבה של צדק) שממילא ניתן יהיה להימנע מהצורך לענות על שאלות בנושא מצרים בבחינה עצמה... "מדוע אנחנו לא לומדים בעצם על מצרים בפרט ועל המזרח התיכון בכלל?", שאלתי. ונעניתי מיד: לא קורים שם דברים חשובים, מלבד מה שקשור למלחמות ישראל... תלמידיי צדקו, כמובן, והמחישו שהמסר הופנם. אנחנו הרי שייכים ל"מערב", לומדים בשקידה את השפה האנגלית, וחשים די זרים כאן באזור. או כפי שניסח אחד ממנהיגינו: "וילה בג'ונגל". לכן, כאשר החלה סופת המהפכה בתוניסיה והגיעה חיש מהר למצרים, כאשר גיצים מהלהבה לוהטים גם בירדן ומפעילים גלאי עשן בסוריה, עסוקים אצלנו בניתוח ההשפעות שיהיו לכל אלה עלינו. כתבים נשלחים בהולים לקהיר ומחפשים מתורגמנים מערבית לאנגלית, ואישי ציבור מביעים את דאגתם מסכנת הדמוקרטיה הערבית המאיימת... התקוממות עממית מורכבת ומסובכת מתרחשת שם, תופעות שלא ראינו בדמוקרטיות החזקות בעולם, מחזות של מפגינים המנקים את הרחוב במין התרסה של שייכות ובעלות ("אין דבר המשמח אותי יותר מאשר אדם עני, שאין לו למחייתו, והוא מריע: תחי המולדת!" - אמר המנהיג סעד זגלול בשנות העשרים). העולם הערבי נע ונד, ואצלנו מתקשים עדיין להסתגל לרעיון שזוהי השכונה שלנו, אלה השכנים, והגיע הזמן להכירם באופן אינטימי וסקרני. וזאת, לא רק באמצעות "כתבנו לעניינים ערביים" ויחידי סגולה דוברי ערבית, לא רק באמצעות "איש מוסד בדימוס" או קשישה חביבה ילידת מצרים שעלתה לארץ לפני חמישים שנה... יהיה המשך האירועים במצרים אשר יהיה, אולי יביאו הדברים לחיזוק העניין והסקרנות במתחולל כאן לידינו מדרום, ממזרח ומצפון; אולי תורחב למידת המזרח התיכון בבית הספר, ועימה הוראת השפה הערבית, לא בסיוע מדריכים מחיל המודיעין במסגרת "דע את האויב", ולא כ"מקצוע בחירה", אלא כצורך בסיסי ומובן מאליו להכיר את הסביבה. ואולי גם נבין פתאום את הרווח הנתון בידינו, כאשר האזרחים הערבים הישראלים הנוסעים לביקורי תרבות ובילוי וקניות במצרים, בירדן ובתוניס - יוכלו לסייע ולתווך, להעשיר אותנו בידע ובהבנה, ולהפוך אותנו לחלק מהווי השכונה, שכונת המזרח התיכון.