לאחרונה הוגשה הצעת חוק על-ידי מספר חברי-כנסת, שנועדה להעניק חסינות לרבנים מפני העמדה לדין פלילי. ההצעה, המכונה "חוק הרב
דב ליאור", גובשה בעקבות החקירה שנפתחה נגד הרב ליאור בגין חשד להסתה על-רקע פרסום הספר "תורת המלך", הקורא להריגת לא-יהודים. בדברי ההסבר להצעה נאמר, בין היתר, כי "לא ייתכן שרבנים יחתרו לתפקידם ההלכתי ההיסטורי ובשל חוקים המגבילים את
חופש הביטוי יימנעו מלפרסם פסקי הלכה או יעוותו את ההלכה מקדמת דנא מפני אימת הפרקליטות".
כזכור, החלטת המשטרה להוציא צו מעצר נגד הרב דב ליאור, גרמה לסערה ולדיונים רבים סביב שאלת הגבולות בחופש הביטוי במדינה דמוקרטית, כגון איזה סוג של גבולות ראוי שיהיה לחופש הביטוי? באלו נסיבות ראוי להגביל את חופש הביטוי? כיצד מדינה דמוקרטית קובעת מתי ובאלו מצבים יהיה מוצדק להגביל את חופש הביטוי, ומי מוסמך לקבוע זאת?
ובכן, חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם החשובות ביותר ולמרכיב חיוני בקיומו של משטר דמוקרטי. לכולנו, האזרחים במדינה דמוקרטית, יש את הזכות לחופש ביטוי. אנו יכולים להביע את עמדתנו ולבקר החלטות ומחדלים של השלטונות. אולם, השאלה היא האם משמעות הדבר שאדם יכול להגיד כל דבר בכל עת ובכל צורה?!
ברמה העקרונית, אין לחופש הביטוי על שלל צורותיו גבולות קבועים ומוגדרים, ואין נוסחה מדויקת שמאפשרת לקבוע קביעה נחרצת מתי וכיצד יש להגביל את חופש הביטוי, במגוון המקרים והאופנים שהוא מתנגש עם ערכים אחרים ופוגע בהם. עם זאת, ישנם כללים ועקרונות מנחים שמגלמים את התפישה הערכית והמשפטית של מדינת ישראל, והם מסייעים להתמודד באופן דמוקרטי וצודק עם הצורך להגביל מעת לעת את מימושו של חופש הביטוי, בלי לפגוע בערך יקר זה למעלה מן הנדרש. כללים ועקרונות אלו מנחים את המחוקק בבואו להטיל מגבלות על חופש הביטוי, כמו גם את בית המשפט, בבואו להכריע אם וכיצד יש להגביל חופש זה, במקרים שיש התנגשות בין מימושו לבין ערכים אחרים.
לסיכום, למרות החשיבות הרבה של חופש הביטוי, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים ללא איסורים והגבלות גם על חופש הביטוי. זכות זו אומנם בעלת ערך בסיסי וחשוב מאוד, אך היא איננה מוחלטת ויש לה גבולות הקובעים את היקפה. חופש הביטוי לא מגן על כל סוג ואופן של ביטוי, אלא רק על ביטוי שאינו מכיל פגיעה שאינה מוצדקת בזכויות אחרות או בערכים חברתיים אחרים.