ב-1920, לפני 90 שנה, ממש החודש, באדר, ישבו מספר לא גדול של מתיישבים יהודים בהתנחלות קטנה על קרקע שנקנתה כחוק ויושבה על ידם, חלוצים של ממש. להתנחלות קראו תל חי. הימים ימי פרעות, בדואים וערבים מתנפלים ושודדים את השיירות העוברות באזור, תושבי ההתנחלויות מטולה וכפר גלעדי מסתגרים ומתגוננים.
בליל י"א באדר מתדפקים מאות ערבים על שערי תל חי, בתירוץ קלוש שהם מחפשים חיילים צרפתים. היהודים הצהירו כי הם נייטרלים ואינם מתערבים בסכסוך האנגלי-צרפתי באזור, אך לערבים זה לא הספיק, הם חיפשו תירוץ לתקוף. צרפתים לא היו בתל חי וכולם ידעו זאת.
בתל חי הסתגרו מעט המתיישבים מאחורי קירות הבזלת ולא פתחו את השער, הערבים הציעו שרק משלחת קטנה תיכנס לסרוק את החצר. חלק מהמתיישבים היהודים דרשו לא לפתוח את השער, חלק אחר אומר 'נוותר, הם הרי מבטיחים, רק ייכנסו, יראו ויצאו חזרה'. ויכוח של ימין ושמאל - האם יש שותף שאפשר להסכים איתו ולבטוח בדבריו, או שאין עם מי לדבר ואין עם מי להסכים.
בסופו של הוויכוח המתיישבים טועים טעות קריטית ופותחים את השער, הערבים זורמים לחצר, עולים לקומה שנייה ופותחים באש. בקרב נהרגים חמישה, יוסף טרומפלדור נפצע אנושות ואחרים נפצעים. המתיישבים היהודים מחליטים לנטוש את הנקודה ולסגת לאיילת השחר עד יעבור זעם. גם מטולה וכפר גלעדי ננטשים והמתיישבים נסוגים לראש פינה וליישובים הבטוחים יותר בעמק. לאחר זמן ובכוחות מחודשים חוזרים המתיישבים ליישוביהם, מטולה, כפר גלעדי ותל חי. באותה העת ובאותם האירועים נפלו שמונה מתיישבים. עם הקמת המדינה ב-1949 הוחלט על הקמת קריית שמונה לזכרם, היום קריית שמונה היא עיר ואם בישראל.
אנחנו בחודש אדר 2011, 90 שנה מאז המאורעות בגליל. הים אותו הים והערבים אותם ערבים, שום דבר לא השתנה. שני ערבים-מפלצות-אדם חודרים לאיתמר ורוצחים בשנתה משפחה כמעט-שלמה. היום איננו נוטשים נקודות התיישבות ואיננו נסוגים. מדינת ישראל חזקה מספיק כדי שכוחות יגיעו מיד על-מנת שלא נצטרך לנסיגה מנקודות מותקפות, אבל לצערנו מדינת ישראל אינה חזקה מספיק להפסיק את רצח ילדיה ואזרחיה. רצח שמתבצע באיתמר, בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובכל עיר ויישוב.
מדינת ישראל נטשה את הדרך של מייסדיה. אלו שהקימו את קריית שמונה לא היו משערים בנפשם כי היום לא יעז אף מנהיג לאומי לקרוא להקמת ישוב חדש לזכרם של בני משפחת פוגל. מרבים במילים, סופרים יחידות דיור, מזיזים מפות, אך שום דבר לא נעשה כדי למנוע את הרצח הבא שבוא יבוא.
וכך, מ-1920 ועד 2011 אצל הערבים לא השתנה הרבה. תאוות הרצח והרצון של הערבים להילחם ביישוב היהודי חזקים מאי פעם. אך אנו היהודים לעומת זאת השתנינו עד מאוד. היום תל חי וקרית שמונה הם עובדה קיימת ואין איש שמערער על קיומם. האם בעוד 90 שנה איתמר תהיה כזו?
