אזרחים רבים פונים למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכרה בנכותם. לפי החוק ענינם נדון בוועדה רפואית. מי שנדחה או שפסקו לו פחות מהמגיע לו לדעתו, יכול להגיש ערר לוועדה רפואית לעררים, ואחריה - ערעור לביה"ד לעבודה.
פסקי הדין של ביה"ד לעבודה מתפרסמים באתרים משפטיים באינטרנט, כששמות הצדדים גלויים לעיני כל. מי שערער למשל על דחיית תביעתו או שקיבל אחוזי נכות נמוכים מדי מוצא עצמו מפורסם, מבלי שביקש זאת. לא רק שמו מתפרסם. גם מצבו הבריאותי פרטי פרטים. ביה"ד מנתח את העובדות, ואגף כך חושף ברבים את מצבו הרפואי ובמיוחד- המחלה שבגינה הגיש תביעה.
מדובר במציאות מקוממת שפוגעת בזכות לפרטיות. הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית. בסעיף 7 לחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, נאמר- "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". נמצא, שפרסום פסקי דין בנושא ועדות רפואיות, בציון שמו של המבוטח מהווה פגיעה בכבוד האדם שלו. ספק גדול אם ההסדר הזה חוקי.
ס' 39 לחוק בית הדין העבודה, מחיל על בית הדין שורה של סעיפים מחוק בתי המשפט לרבות ס' 68(א) שענינו פומביות הדיון. מבחינה טכנית-צרה ניתן לומר שפרסום שם המבוטח חוקי שכן הפרסום הוא חלק מפומביות הדיון. ברם החלה גורפת של הסעיף פוגעת בפרטיות המבוטח שמעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
פרסום ברבים על מצבו הרפואי הוא ללא ספק פגיעה בפרטיות. גם חוק הגנת הפרטיות קובע שפגיעה בפרטיות היא פרסום ענין שנוגע למצבו הרפואי של אדם. התוצאה היא שסעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה מנוגד לחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו.
עוד יצוין שבחוק בתי המשפט נקבע שעל עניני משפחה לא יחול עיקרון פומביות הדיון, והדיון בביהמ"ש לעניני משפחה יהיה בדלתיים סגורות. לא ברור מדוע לא נקבעה הוראה דומה לגבי עניני הביטוח הלאומי. מצבו הרפואי של המבוטח איננו פחות רגיש מעניני משפחה. אין סיבה שכל העולם יידע את מצבו הרפואי רק בגלל שעמד על זכויותיו ופנה לבית המשפט.
התוצאה היא שהמעוול הגדול ביותר במדינה היא המדינה עצמה. היא מפרסמת ברבים את מצבם הרפואי של אזרחי המדינה שפנו לבית הדין. היא פוגעת בפרטיותם ובכבוד האדם שלהם. מן הראוי שהמחוקק יתערב או שלפחות תיעשה בדיקה רצינית אם ראוי לעתור לבגצ לביטול החוק.
