תארו לעצמכם זוג עורכי דין שמתחתנים בשנות השלושים לחייהם, חיי שניהם כבר מסודרים, לשניהם יש משרד, מעמד ומקום מגורים מכובד. הוא בטוח שהיא, אחרי הנישואין, תעבור לגור עמו בביתו, והיא משוכנעת שהוא יעבור לגור עמה בדירת הפאר שלה. מייד בתום החתונה, נכנסים השניים למושב האחורי של המכונית המקושטת של השושבין הוא מביט במראה ושואל: "לאן?". היא משיבה: "לדירתי", והוא: "לביתי". החבר הנבוך עוצר, בני הזוג מתחילים לריב, אבל כדי להימנע מן הבושה, הם מחליטים לבלות את הלילה הראשון בסוויטה במלון. שניהם מלאים מרירות וכעס, היא מבלה את הלילה בחדר השינה, והוא על הספה בסלון. דבר אחד בטוח: ילדים לא יוצאים מכזו חתונה.
באיסלאם יש כמה סוגי נישואין, בהתאם לכוונות הצדדים ולאפשרויותיהם. אחד הסוגים נקרא "זואג' אלמנפעה" - "נישואי תועלת". מדובר בהסדר, שבו מתחתנים הצדדים זה עם זה לא כדי לקיים חיי זוגיות מסודרים, אלא על-מנת להופיע במשפחה ובציבור כנשואים, בשל התועלת הצומחת לכל אחד מהם ממצב זה. סוג אחר של נישואין באיסלאם הוא "זואג' אלמותעה", "נישואי הנאה" זמניים, שמשכם - הקצר בדרך כלל - תלוי בגודל "המוהר", כלומר האתנן. זה בדיוק מה שמתכוונים להשיג הצדדים להסכם בין אש"ף ובין חמאס: תועלת והנאה. לא ילדים. החזות של אחדות והמחמאות על השגתה הם החשובים, אבל לא האחדות עצמה.
כדי להבין מה דחף את אש"ף ואת חמאס להסכם, יש להכיר את הסביבה שבה פועלים שניהם:
מצד אחד, אבו-מאזן מתקדם במהירות עם ההכנות להכרזה על מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה, עם שהוא מקבל רוח גבית עזה מאירופה, מכמה עייפי נפש בישראל ואולי אף מהבית הלבן. בקצב זה יהפוך בספטמבר לנשיא מדינה אמיתית, מדינה ככל המדינות. אבל מבחינתו, זה יהיה אסון. כי בזירה הפנימית, הפלשתינית והערבית, הוא יואשם בבגידה, כיוון שוויתר על חיפה ויפו, נטש את הפליטים במחנותיהם בלבנון, סוריה וירדן, ותפר לעצמו מדינה על 22 אחוזים משטח פלשתין עם תקציב ענק בדולר ויורו. מצב זה מבחינתו הוא בלתי נסבל, כי מדובר בפער גדול, גדול מדי, בין מצבו הבינלאומי המצוין כבר היום, ובין מעמדו המקומי כבוגד. כדי לסתום את פיות מבקריו הגדולים ביותר, אנשי חמאס, הוא זקוק לגיבוי, גם אם ההסכם עלול להביא לזכייה מחודשת של ארגון הטרור האיסלאמיסטי במרבית מושבי המועצה המחוקקת, כפי שכבר אירע בינואר 2006, ואפילו לזכיית חמאס במשרת הנשיאות הנחשקת, בבחירות האמורות להיערך על-פי ההסכם בתוך שנה. עדיף לאבו-מאזן להפסיד לחמאס את המדינה, מאשר להיות מוצג כבוגד. דרוש לו להגיע לספטמבר עם שקט תעשייתי בחצרו האחורית, ואת השקט הזה הוא מנסה לקנות בהסכם זה.
מצד שני, חמאס עומדים וצופים בהשתאות כיצד מחבק העולם את אבו-מאזן ומהם הוא מתעלם לחלוטין, למרות שלהם יש בעזה מדינה לכל דבר, עם גבולות, צבא, תעשיית טילים, מערכת משפט, חוק וסדר, כלכלה ובריאות. כולם מדברים עם אבו-מאזן, כולם מכינים לו מדינה, כולם מרפדים לו את חשבונות הבנק, בעוד שאנשי חמאס - נציגו האותנטי, הלגיטימי והמקובל של העם הפלשתיני - אפילו אינם מכותבים לידיעה. הם פוחדים שאש"ף יוכר רשמית כבעל בית על מדינתם, וזה מבחינתם בלתי מקובל לחלוטין. הם, שסבלו שנים של סגר, מצור ורעב, שעמדו איתן בהפצצות ובחיסולים, שהביאו לקעקוע מעמדה של ישראל באמצעות גולדסטון ומשטי שלום, ימסרו עתה לאבו-מאזן - שעודד את אולמרט ליצוק עליהם את העופרת - את מפתחות הרכב? ההסכם מאפשר להם אפוא לשבת יחד עם אבו-מאזן במושב הקדמי של הרכב, כשברכב יש שני הגאים. הוא מחזיק באחד והם בשני; רגלו על דוושת הדלק, ורגלם על דוושת הבלם.
שלד בארון
ההסכם מדבר על "ממשלת מומחים מוסכמת", והכוונה היא כי חלוקת המשרות הביצועיות, המאפשרות לשרים למנות את "אנשי שלומנו" לעמדות השליטה, הכוח והכסף, תמתין לשלב הבא, ולו רק כדי לדחות את המריבה על חלוקת העוגה. אבל שאלת השאלות היא מי יהיה אחראי על מנגנוני הביטחון, שכן אלה הם מוקדי הכוח האמיתיים, כי ממונה על הביטחון באזור מסוים הופך באמצעות הנשק והרשות להשתמש בו לאדון האמיתי בשטח. הוא קובע מי יפתח עסק, מי ייבא ומי ייצא, מי יתמנה ומי יסולק. בשלב הראשון יישאר חמאס אחראי על רצועת עזה, ואבו-מאזן יערוך בה ביקור נימוסין לאחר שחמאס יכלאו את פעילי הקבוצות הרדיקליות, כדי להבטיח שהוא גם ייצא מהרצועה בחיים. מנגד, אבו-מאזן יקפיד מאוד שחמאס לא ירימו ראש ביו"ש, וגם מנהיגיהם שישוחררו מהכלא בעקבות ההסכם יחושו היטב במעקב שיוטל עליהם.
אש"ף וחמאס נבדלים זה מזה לא רק באידיאולוגיה אלא - ובעיקר - בסוציולוגיה. הגיל הממוצע של פעילי חמאס ומנהיגיה הוא בין 30 ל-40 שנה, בעוד שהגיל הממוצע של פעילי אש"ף הוא בין 60 ל-70. מדובר בדורות שונים. אש"ף מייצג את דור הנכבה, דור שפוף, שהלך בגלות ומוכן להסתפק גם בדברים חלקיים לפני שיעבור לעולם שכולו טוב. רבים מבניו נולדו בשטח שעליו קמה ישראל ב-48', כמו אבו-מאזן, יליד צפת. הם אינם "אבנאא אלבלד" ("בני העיר") לא ברמאללה ולא בעזה, אלא זרים, לא שייכים למקום. אין להם חמולה מקומית שתתיצב מאחוריהם בכל דבר ועניין, ולכן הם פוליטיקאים. לא מנהיגים. דור הביניים של אש"ף הוא יותר בן המקום (סאאב עריקאת הוא בן יריחו), אבל הם מורמים מעם, לובשי חליפות, עניבות, חפתי זהב ומשקפי שמש, מעשנים סיגרים ונוסעים במכוניות פאר עם חלונות כהים. חמאס, לעומתם, מחוברים הרבה יותר לאוכלוסיית המקום, ובעיקר לאלה שבמחנות הפליטים, שהושארו בשוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים כבר 63 שנה, שהיו חוטבי עצים ושואבי מים לאפנדים של שכם, רמאללה ועזה. הם אלו שבילו בכלא הישראלי שנים ארוכות, בעיקר בעקבות גבורתם באינתיפאדות, אלה המתגאים בצלקות שעל גופם, ולא בחליפות שאין להם.
אך יש עוד הבדל שאין מדברים עליו, כמו שלד בארון: חמאס מייצגים באופן אותנטי את תושבי רצועת עזה ש-90 אחוזים מהם ממוצא בדווי, בעוד שאש"ף מייצג את תרבות האליטה העירונית, האינטליגנטית והמשכילה, של ערי יו"ש. רבות מהנשים הערביות ביו"ש מתהדרות בשיער גלוי, לבוש מודרני, אופנתי ומחמיא, בעוד שנשות עזה מכוסות בג'לבאב המסתיר את הגזרה, בח'מאר על הראש שלא מותיר שערה אחת ברוח, ורבות מהן אף עוטות כיסוי פנים עבה. אנשי הגדה מסתכלים מגבוה ומרחוק על תושבי הרצועה. לשני האזורים יש תרבות שונה, תפיסת עולם שונה ואפילו דיאלקט שונה. במזה"ת, נישואין בין משפחה בדווית לבין משפחה עירונית אף פעם אינם מבטיחים עתיד טוב.
היחסים בין אש"ף ובין חמאס יהיו כמו היחסים בין אותם עורכי הדין המבלים בסוויטה: חושדים זה בזה, עוקבים זה אחר זה, וכל צד מנסה כל העת לגלות מה מנסה הצד השני לעשות כדי להכניסו למיטה הלא נכונה. חמאס יחשדו כל הזמן שאבו-מאזן מפלרטט עם ארה"ב, אירופה וישראל, ואבו-מאזן יחפש כל העת את מי מנסים פעילי חמאס לגייס בחצר הפנימית שלו.
וההסכם? כבר היינו בסרט הזה. כבר מזמן חדל העולם לספור כמה הסכמים נחתמו בשם ומלכות בין אש"ף וחמאס - הסכמים שכבר החתימה עליהם נעשתה בדיו הנמחקת מאליה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסכם מֶכָּה מפברואר 2007, שנחתם אל מול פני הכעבה, בלחץ פיזי לא מתון של עבדאללה
מלך סעודיה. הסכם זה אמור היה להסדיר את יחסיהם של אש"ף וחמאס לאחר שאלה עלו על שרטון בעקבות זכיית חמאס במרבית מושבי הפרלמנט שנה קודם לכן, בינואר 2006, וסירובו של אש"ף להעביר לחמאס סמכויות ומשרות במהלך אותה השנה. ראש הממשלה הפלשתינית, אסמאעיל הנייה, איש חמאס, היה משותק בשל הניתוק עם ישראל, עוינותו של הקוורטט, סירוב ארה"ב של בוש להכיר בחמאס כישות לגיטימית ורתיעתה של אירופה מהזרמת כספים לרשות הנשלטת - לפחות רשמית - על-ידי ארגון טרור. ארגוני הטרור לא פורקו, אלימות ברחובות הייתה שֵם המשחק ואי-הסדרים הכספיים היו דבר שבשגרה. הסכם מכה אמור היה להפנות את המאמצים ליעדים המשותפים: שחרור מהכיבוש הציוני, שחרור ירושלים, קידום שיבת הפליטים, שחרור האסורים וסילוק ההתנחלויות והגדר. הצדדים הסכימו אז על פלורליזם פוליטי, ביטוי יפה ומכובס, שמשמעותו היא הימנעות מהחלטה על הקו הפוליטי והמבצעי שיינקט. הם גם החליטו על עיקרון השיתוף המדיני שמשמעותו החיצונית היא שותפות בקבלת ההחלטות, אך משמעותו המעשית היא שיתוק הדדי של צדדי ההסכם. ממשלת אחדות לאומית הייתה אמורה להיות הגשר בין הצדדים, החולייה המחברת את רתמות שני הסוסים, על-מנת שימשכו את העגלה הפלשתינית לכיוון אחד ולא ירסקו אותה. ההסכם אכן הביא להקמתה של ממשלת אחדות במרס 2007, אך המחלוקות על הדרך ועל זהות המחליט גרמו לה לקרוס ולהשתלטות חמאס על עזה ביוני אותה שנה, תוך חיסול עשרות מאנשי אש"ף בדם קר.
המחלוקות בין אש"ף ובין חמאס על היעדים ועל השיטות להשגתם קיימות עד היום, וההבדלים בתפיסות העולם לא הצטמצמו לאורך שנות הניתוק, ההאשמות וההשמצות. אנשי חמאס אינם מאמינים לסיסמאות שמפריח אבו-מאזן על כך שלא יוותר על זכויות הפלשתינים. אבל הם מוכנים להיכנס שוב להסכם בלתי מחייב, כהיענות לדרישה הציבורית בעזה וברמאללה לפתור את הסכסוך ולגשר על המחלוקות, בשל המחיר הפוליטי שמשלמים שני הצדדים בגלל הניתוק בין עזה ובין רמאללה.
עם זאת, ולמרות ההסכם, מנגנוני הביטחון של חמאס ובראשם גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע לעולם לא ייכנעו לאג'נדה של אש"ף, והמנגנונים החמושים של אש"ף אינם חושבים אפילו לרגע לפעול על-פי תכתיבים שיגיעו אליהם ממי שמזוהה עם חמאס. למרות הניסיונות להמעיט מערכה, תמשיך הכפילות השלטונית לפלג את הרשות הפלשתינית, וכאשר יגיע הזמן לחלק את עור הדוב - אולי לאחר ההכרה הבינלאומית (אם אכן תגיע) במדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה - יפרצו המחלוקות אל פני השטח, ושוב ניווכח שהסוציולוגיה בעולם הערבי גוברת על הפוליטיקה.
ורק לשם ההמחשה: מישהו זוכר שפקיסטן ובנגלדש נולדו כמדינה אחת?