מדינת ישראל מתייחסת לזכויות שונות המגיעות לאזרחיה כסוג של מותרות, שאין לנו צורך הכרחי בהן. התבטאותו של הממונה על השכר, אילן לוין, כנגד שביתת הרופאים, ביטאה את תפישת העולם הזו, למרות שהרופאים נוהגים באחריות רבה ואינם נוטשים את משמרתם, וממשיכים לטפל במקרים הדחופים.
זכות השביתה היא זכות יחסית הנתונה לביקורת של בתי המשפט לעבודה, והיא מאפשרת לעובדים להתמודד עם הכוח העודף של המעסיק (כאן אפשר לקרוא סקירה על זכות השביתה בישראל, וכאן על זכות השביתה בהלכה).
קריאתו של לוין לרופאים השובתים - להתנהל במסגרת של בוררות - איננה הגונה, מכיוון שבמשך שמונה שנים המדינה גררה רגליים בבוררות שנקבעה בסוף סכסוך העבודה הקודם עם ועדי הרופאים. מלכתחילה המדינה הגדירה את הבוררות הקודמת בצורה שלא הייתה מקובלת על ציבור הרופאים (משום שהמדינה התייחסה רק לשכר ולא לבעיות הקיימות במערכת).
הממונה על השכר, כפקיד בכיר במדינה דמוקרטית, אמור להגן על האינטרסים הרחבים של המדינה. אינטרסים אלו אמורים לשקף את הערכים שעליהם בנויה המדינה שלנו. הצד הדמוקרטי תורם לנו את התפישה כי זכות השביתה היא חלק בלתי נפרד ממערכת חיינו. בצד היהודי אנו למדים מהגרא"י קוק ומהרב טכורש על תפישה דמוקרטית הדומה לזכות השביתה המודרנית, וככזאת המתנהלת בפיקוח של בתי-דין. ראוי כי אילן לוין, וכל הפקידים המשרתים אותנו, יזכרו היטב כי האינטרסים של מדינת ישראל אינם רק לחסוך בתקציב, אלא גם לנהל מדינה ערכית ומוסרית.