ב-1920 החליט חבר הלאומים בוועידת סן-רמו למסור לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל שכללה אז גם את מה שכיום הוא שטחה של ממלכת ירדן, כדי להקים עליה בית לאומי עבור העם היהודי. בשל התנגדות ערבית, קצצה בריטניה את השטח שהקצתה עבור היהודים, ובשנת 1922 הפרידה בין ארץ ישראל המערבית לבין זו המזרחית, והקימה ממזרח לירדן את אמירות עבר הירדן כ"סידור עבודה" עבור המשפחה ההאשמית שהסעודים סילקו מהחיג'אז. כבר מאז מרחפת עננה של היעדר לגיטימיות על אמירות עבר הירדן, שלימים הפכה לממלכת ירדן, שכן היא נעדרת שורשים גיאו-היסטוריים, ואינה אלא יציר הקולוניאליזם הבריטי, שסימן את גבולותיה ומינה את הקבוצה השולטת בה עד היום.
סימון הגבולות הוא בעוכריהן של מרבית מדינות המזה"ת, שכן המעצמות הקולוניאליסטיות (בריטניה, צרפת ואיטליה) ששלטו באזור סימנו את גבולות המדינות ללא התחשבות באוכלוסיה המקומית, וכך יצרו צירופים בלתי אפשריים המערערים את יציבותן של המדינות הללו עד היום. ירדן לא נמלטה מצרה זו, שכן גבולות האמירות (ולימים הממלכה) כללו קבוצות בדואיות, כפריות ועירוניות. הבדואים תמיד הגדירו את עצמם כבני המדבר, ואילו הפלאחים והעירוניים כינו את עצמם "פלשתינים", שכן זה היה השם שקיבלה ארצם מהמנדט הבריטי. לימים - בעיקר אחרי מלחמות 1948 ו-1967 - הצטרפו מאות אלפים של פלשתינים שברחו מארץ ישראל המערבית, הן כפליטים והן כמהגרים.
המשפחה ההאשמית ביססה את שלטונה על שבטי הבדואים, המרוכזים בדרום המדינה, תוך שהיא מנכרת את עצמה מבני התרבויות האחרות, הכפרית והעירונית, המרוכזות בצפון ירדן. עם השנים התרחקו מגזרים אלה זה מזה, והם כיום נמצאים משני עברי המתרס השלטוני: מצד אחד הבדואים המהווים את משענת השלטון בצבא, במודיעין, במשטרה ובפרלמנט, ומצד שני יושבי הכפר, העיר, המהגרים והפליטים - ה"פלשתינים" - המוצאים את פרנסתם בעיקר במגזר הפרטי: תעשיה, מסחר, מלאכה, עיתונאות ומקצועות חופשיים. למגינת לבם של האינטליגנטים הצפוניים, בדואים מהדרום שולטים בהם בחסדי בית המלוכה, ומצב זה יוצר מתח קבוע בין שני חלקי האוכלוסיה.
מתח זה הגיע לשיאו בעקבות מלחמת ששת הימים, שגרמה לרבים להגר מיו"ש לירדן מבלי שזכו למעמד של פליטים הנהנים מחסדי אונר"א. הם, שמשפחותיהם מתגוררות בגדה המזרחית, נהו אחרי
יאסר ערפאת (שגם הוא נמלט מיו"ש אחרי המלחמה), הצטרפו למחנות אש"ף שבפיקודו והשתלטו על חלקים ניכרים של צפון ירדן. המלך חוסיין והבדואים מהדרום חשו כי המדינה נלקחת מהם, ובספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור") החליטו לחסל את השליטה הפלשתינית על צפון ירדן במחיר חייהם של עשרות אלפי פלשתינים. הצפוניים למדו את הלקח, והם יושבים בשקט כבר יותר מ-40 שנה.
המולדת החלופית
במהלך השנים האחרונות החלו להישמע קולות בקרב תושבי צפון ירדן, כלומר הפלשתינים, הקוראים להקים בצפון ירדן את "המולדת החלופית". הם אינם רואים במדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה את התגלמות מאווייהם הקולקטיביים לחירות ולעצמאות, כי מדינה זו נמצאת שם, ממערב לירדן, ואילו הם חיים מאז ומעולם כאן, בארץ מולדתם ממזרח לנהר. בנוסף, מדינה כזו עלולה לשים קץ לשאיפותיהם לעצמאות מהשליטה הבדואית, שכן העולם - ובעיקר המשפחה השלטת ההאשמית - יאמר להם כי המדינה ביו"ש היא המדינה הפלשתינית, ואם הם מבקשים להתגורר במדינה פלשתינית, שיואילו לעבור אליה. (דבר דומה אומרת מדינת ישראל לאזרחיה הערביים). המסקנה שרבים מסיקים מהמצב היא כי על הפלשתינים בירדן - המהווים רוב גדול באוכלוסיית המדינה - לסלק את שלטונם של הבדואים ושל המשפחה ההאשמית, או להפריד את המדינה לשני חלקים: בדואים בדרום ופלשתינים בצפון. מסקנה זו כמובן מדאיגה מאוד את בית המלוכה ואת הבדואים שעמו.
בארץ ישראל המערבית המצב היה במקורו שונה: עד 1967 הייתה האוכלוסיה ברצועת עזה שאוכלוסייתה הייתה מרביתה בדואית, נתונה תחת כיבוש מצרי, ואילו הגדה המערבית של הירדן המאוכלסת בפלאחים ובעירוניים "פלשתינים" הייתה כבושה בידי ירדן. שתי האוכלוסיות בעזה ובגדה היו נפרדות זו מזו, בעוד שהכיבוש המצרי והירדני מחניקים כל שאיפה לעצמאות בקרב הקבוצות הללו. אחרי 1967, על-מנת לאחד את הכוחות נגד "הכיבוש הציוני", נוצרה אגדת העם כאילו הבדואים של עזה שייכים לעם הפלשתיני, וכיום הם והעולם קנו את ההמצאה ואימצו אותה כנרטיב קולקטיבי. אלא שההבדלים בין התרבות הבדואית של רצועת עזה ובין תרבות הכפר והעיר של יו"ש מתבטאים במחלוקת שבין חמאס ובין אש"ף: חמאס מזוהה עם הבדואים והפליטים, בעוד שאש"ף מייצג את "הפלשתינים" תושבי הערים והכפרים. המחלוקת בין הארגונים מבטאת את ההבדלים התרבותיים העמוקים בין האוכלוסיות והאזורים שהם מייצגים, והיא מסבירה את התחרות השוררת ביניהם זה יותר מ-20 שנה על ההגמוניה במרחב "הפלשתיני" - המקבילה לזו הקיימת בירדן בין הבדואים ובין בני הכפר והעיר "הפלשתינים".
הקרבה המשפחתית והתרבותית שבין "הפלשתינים" תושבי הגדה ובין "הפלשתינים" תושבי צפון ירדן גרמה למתח קבוע ביחסים שבין שלטון הירדני המתבסס על האוכלוסיה הבדואית ובית תושבי הגדה המערבית שעליהם שלט, כמו על אחיהם בצפון ירדן, באמצעות חיבור הגדות בחוקה הירדנית שהעולם (למעט בריטניה ופקיסטן) לא הכיר בו. לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987, הופעל לחץ ערבי על המלך חוסיין לנתק את הקשר החוקתי בין גדות הירדן, והוא שמח לעשות זאת, בעיקר כי היו לו די צרות מהפלשתינים החיים בצפון ירדן, והוא לא נזקק לאוכלוסיה פלשתינית נוספת, של יו"ש. לכן בשנת 1988 שונתה החוקה הירדנית, הגדה המערבית הופרדה מן המזרחית, ובשל החלטה זו, איבדו תושביה את אזרחותם הירדנית. החלטה זו השוללת אזרחות מנוגדת לחוק הבינלאומי, לא עמדה לנגד עיני המלך, וגם העולם לא נזדעק לשמור על זכות הפלשתינים לאזרחות.
הניתוק בין שתי גדות הירדן איפשר לאש"ף להציג את עצמו כארגון המייצג את "הפלשתינים", אבל רק את אלה החיים ביו"ש ובעזה, ואת אלה המתגוררים בלבנון ובסוריה, אבל לא את אלה החיים בירדן, שהם מרבית האוכלוסיה במדינה ההאשמית. מצב זה הוא הבסיס למתח הקבוע וליחסי אי-האמון ששררו תמיד בין בית המלוכה הירדני ובין מנהיגות אש"ף. שכן אצל המלך הירדני מקנן כל הזמן חשש כי אש"ף ישאף לייצג - ולשחרר - גם את הפלשתינים תושבי צפון ירדן, כפי שהיה בתקופה שקדמה ל"ספטמבר השחור".
ההסכם בין חמאס ואש"ף
עד פטירתו בשנת 1999, התנגד המלך חוסיין נמרצות להקמתה של מדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה, בשל חששו כי מדינה כזו תחתור תחת שלטון המיעוט שלו, ותהיה בסיס לרגשות אירידנטיים של הפלשתינים תושבי צפון ירדן, שכדי להתחבר איתה ימרדו בו ובבדואים התומכים בו. בנו, עבדאללה השני, שינה את ההתייחסות של בית המלוכה לסוגייה הפלשתינית: הוא כיום התומך הגדול של מדינה פלשתינית, שכן הקמתה ביו"ש ובעזה - כלומר על חשבון ישראל - תמנע את הקמתה בצפון ירדן, כלומר על חשבון ירדן. במילים אחרות: הקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן תייתר הקמת מדינה פלשתינית בשטחי "המולדת החלופית" ממזרח לירדן המאוכלסת ברוב פלשתיני.
הפילוג החברתי-פוליטי בין שני חלקי "הפלשתינים" - הבדואים של עזה שמייצג חמאס, והכפריים והעירוניים של יו"ש שמייצג אש"ף - היווה מכשול להקמתה של מדינה "פלשתינית" ממערב לירדן. כי מיד עולה השאלה, כיצד אפשר להקים מדינה אחת לשני אזורים שאינם קשורים זה עם זה, לא גיאוגרפית ולא ארגונית. עתה, חתמו אש"ף וחמאס על הסכם המארגן את חייהם המשותפים ללא איחוד השורות, ללא איחוד בין מנגנוני הביטחון וללא איחוד בין המטרות: אש"ף טוען כי הוא שואף (לפחות בשלב ראשון) להקים מדינה פלשתינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, כלומר להשתלט על הבדואים של עזה, ואילו חמאס מעוניין לקיים בחירות "דמוקרטיות" ברשות - ואולי במדינה - הפלשתינית בעוד שנה (כלומר אחרי הכרה בינלאומית במדינה הפלשתינית בספטמבר) כדי לשחזר את זכייתו משנת 2006 במרבית מושבי הפרלמנט. כך, על-פי תוכנית חמאס, תשתלט התנועה האיסלאמית על כל המדינה שיקים אש"ף, לאחר שזו כבר שולטת על רצועת עזה מאז יוני 2007.
מבחינתו של בית המלוכה הירדני, הקמת מדינה פלשתינית על בסיס ההסכם השביר - נישואי ההנאה הזמניים - בין חמאס ובין אש"ף, היא הזדמנות חייו: שלטון חמאס על המדינה הפלשתינית הוא רק עניין של זמן, ולא ארוך, והוא ישליט את הבדואים האיסלאמיסטיים על הכפריים והעירוניים גם במדינה הפלשתינית. כך תוסר הסכנה שמדינה פלשתינית בעלת אופי כפרי-עירוני ממערב לירדן תהווה סכנה לשלטון הבדואים ממזרח לירדן. השלטון בירדן בירך בשם ומלכות על ההסכם בין חמאס ובין אש"ף, שכן זה יקל על עבדאללה השני לשכנע את ידידו המתגורר בבית הלבן, כי על מדינה פלשתינית לקום על חשבון ישראל ולא על חשבון ירדן, למרות הרוב הדמוגרפי הפלשתיני שבה.
