השבוע חזרתי משבועיים בארה"ב, שבהם הרציתי והתרמתי. הנסיעה אורגנה סביב התאריך של האחד במאי. בתאריך היסטורי זה, הרב אהוד בנדל ואני
קיבלנו את פרס גנדי בשם "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם". לא רציתי לעזוב את הארץ ואת משפחתי לפני סיום חג הפסח, ולא הייתי מוכן לחגוג את יום העצמאות במקום אחר, מלבד בחיק משפחתי. לשמחתי נכחתי בגאווה כשעורכת-הדין קמר מישרקי-אסעד הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי אל מול הכנסת. יחד עם זאת, לנסיעתי התלווה אקורד צורם, כשטקס יום הזיכרון לא צוין בחברת התעופה שבה טסתי (לא "אל-על").
יש אנשים שמנסים לטעון שאנחנו, קהילת ארגוני זכויות האדם, מנותקים בצורה כלשהי מהישראליות שלנו. לעיתים מטיחים בנו: "אם לא מוצא חן בעיניכם כאן, מדוע אינכם עוזבים למקום אחר?". רבים אולי היו יכולים לעזוב, ואולי לא. אך אנחנו לא מוכנים לעזוב. כי אנחנו ישראלים בליבנו ובנפשנו. כאשר אני נפגש עם עמיתיי בארגוני זכויות האדם, אני שומע לעיתים קרובות את הטיעון: "זוהי ארצי וזוהי התרבות שלי. המשפחה שלי וחבריי וחברותיי חיים לצדי. אין לי שפה אחרת מלבד עברית או ערבית. אז לאן אלך?".
טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי (שמארגנת תנועת יש גבול), הוא תשובה לאלו המתקיפים אותנו. בטקס טמונה גם תובנה שעלינו ליצור חזון ישראלי חיובי, בדוגמת הענקת המקום לפעילים ולפעילות של השנה. חשוב לי לציין כי ב"שומרי משפט" אנו מדגישים את היסוד היהודי של החזון הישראלי.
איננו מסוגלים לקבל את הבינאריות של השיח בהקשר זכויות האדם. התשובה יותר מורכבת מהאפשרות "לסלק" את הפעילים של שיח זכויות האדם. זאת - משום שאנו אוהבים את המדינה שלנו. שום אדם איננו מסוגל לקבל את כל פעולות האחר. כאשר אנו רואים אנשים שממיטים על עצמם הרס עצמי, אנו מנסים לרסן אותם. איננו מוכנים, למשל, לתת לחברינו לנהוג שיכורים. אנו שומרים על הסביבה שלנו, משום שאנחנו מאמינה בה. אנחנו חושבים שהיא יכולה לממש את ה"אני" האמיתי והנעלה שלה. כך גם בפעולה החברתית. אנו מאמינים שאפשר וראוי לבנות חברה צודקת בבית הלאומי שלנו. אנחנו מאמינים בכיבוד זכויות אדם, בסיום הסכסוך, באהבת מהגרי העבודה, הפליטים והגרים בקרבנו.
ביום הזיכרון וביום העצמאות אנחנו מתקרבים כאומה יחדיו. אנו מרגישים את האובדן של המשפחות, ואת השמחות של עמנו. כולנו זוכרים את הפליאה של איש הפח ב"הקוסם מארץ עוץ", שהבחין שיש לו לב דווקא כאשר לבו נשבר. כך גם אני - מרגיש שייך למקום, דווקא כשהוא חסר. ויש לי אמונה מלאה ושלמה שאפשר לתקן עולם ומדינה - באהבה.