חיינו הם כמו נדנדה בלתי נשלטת בין אופטימיות של פסגות, לבין פסימיות של תהומות, בכל הקשור לסכסוך עם הפלשתינים. לאורך כל הוועידות והכשלונות, ההסכמים והמשברים. כך היה בעבר וכך גם עתה, אחרי הנאומים של אובמה ונתניהו.
למרות כל נבואות הקטסטרופה של עיתונאים, נביאים, מומחים ופוליטיקאים, גדלנו, התפתחנו, התעצמנו, שרדנו ולא נכנענו לאשליות.
נאומו של ראש הממשלה נתניהו על ששת העקרונות שלו היה נאום חוצה מפלגות, הראוי לתמיכה ולא לגינוי מפלגתי אוטומטי שגרתי. נאום שנתן ביטוי של הסכמה לאומית האומרת:
לא מדברים עם החמאס.
לא נסוגים לקווי 67'.
לא מחזירים פליטים.
כן לפשרה טריטוריאלית, לא לנסיגה טוטאלית.
הפלשתינים תובעים צדק ולא מדינה על בסיס פשרה. צדק פלשתיני שמשמעותו זכות השיבה לפלשתין הגדולה ללא שום יהודי-ציוני בתוכה. צדק שיושג באמצעות "תורת השלבים" של ערפאת.
כל אלה התומכים בנסיגה לקווי 67', בתמורה לעוד טקס וחתימה כביכול על "הסכם שלום" פיקטיבי ונאיבי, ללא ודאות לקץ הסכסוך, קץ התביעות, קץ ההסתה וקץ התביעה לזכות השיבה, יגרמו בפועל למסירת שטחים ונכסים אסטרטגיים לחמאס שישתלט על הגדה ועל הרשות הפלשתינית, לאחר שינצח בבחירות הקרובות, כפי שניצח בעבר.
כל אלה שמייצרים אופטימיות מגויסת מזויפת למען נסיגה לקווי 67', בתמורה נאיבית של הסכמה לגושים הגדולים ואמונה בערבויות בינלאומיות, הבטחות נשיאותיות, וחתימות חגיגיות פלשתיניות, שהן כולן מסע אשליות והונאות, יגרמו לכך שלבסוף נעמוד בפני סכנה אמיתית.
כל אלה המאמינים שהחמאס יכיר בישראל ויפנה עורף לטרור מאמינים ברעיון נאיבי, מגוחך וטפשי. תקוות הבל ששותפים לה אפילו כמה אנשי ביטחון בכירים שאיבדו שיקולים רציונלים. הפיוס הטקטי בין החמאס לפתח אינו מבדיל בפועל בין הקיצונים למתונים כביכול, בהקשר למטרה הסופית על-פי "תורת השלבים" - הקמת פלשתין הגדולה, ללא יהודים ציונים בתוכה.
כל אלה שתוקפים את נתניהו, מה הם ציפו שיאמר בנאומו בקונגרס? האם הם חשבו שהוא יהיה הרצל הפלשתיני ויכריז על הסכמתו להיענות לכל תביעותיהם לאחר שהצעותיהם של אולמרט וברק לא סיפקו אותם?
צריך להשלים עם העובדה, שלטווח הנראה לעין לא נגיע לשלום אמיתי ולביטחון ודאי, כתנאי להקמת מדינה פלשתינית, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון הסכסוך. הפלשתינים לא רוצים מדינה, אלא "צדק" שמשמעותו זכות השיבה.
לכל אותם הפרשנים והמנהיגים שתומכים בנסיגה לקווי 67' שכבר טעו בעבר, יש לומר: לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי וגם בדרג התקשורתי. ואולם לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות - זה אסון הרסני.
צריך לחלום ולחתור לשלום ריאלי, ואולם אסור לחיות בחלום של שלום נאיבי ווירטואלי של כניעה לאשליות.
בשעה זו של התגברות איומי החזית המוסלמית והלחצים המדיניים דרושות אחדות פנימית, עוצמה צבאית ויציבות שלטונית, ולא מריבה מפלגתית שגרתית והרסנית הקרויה בחירות.
