מורשתו האנטישמית של ז'וזה סאראמאגו

סאראמאגו ביקר בישראל לראשונה ב-1992, עת השיחות עם הפלשתינים על הסכם אוסלו החלו להירקם. הוא סייר במנהרות הכותל ובאתרים אחרים בבירה ואף נפגש עם הנשיא דאז חיים הרצוג. טרם עלו על פני השטח, באותה עת, אותם תסמינים ליחס עוין כלפי היהודים וישראל שעתידים היו להיחשף ברבות השנים. אפילו בשנת 2001 עוד היה ספרו "על העיוורון" חלק מתוכנית הלימוד בספרות בתיכונים בארץ. ואולם, בעת שהגיע לביקור באזור ב-2002, היה זה כדי לבקר בעיר רמאללה במסגרת מסע סולידריות עם הפלשתינים של הפרלמנט הבינלאומי לסופרים. במהלך סיור בעיר, שעה שראה את המחסומים שהציב צה"ל במטרה לשלוט בתנועת הנוסעים פנימה והחוצה, העיר סאראמאגו, "מותיר אצלי רושם דומה במידה להגיון של מחנה ריכוז, הלא כן?". במסיבת עיתונאים בהמשך הביקור הצהיר: "מה שמתרחש בפלשתין הוא פשע שאנו יכולים להעמיד באותו מישור עם מה שאירע באושוויץ". השוואות בין ישראל לבין הנאצים הולכות ונעשות רוֹוחות בשנים האחרונות, אם כי הן עדיין נחשבות לעלילה צינית המשמשת בעיקר כלי תעמולה בידי קיצונים ולא לטיעון מכובד בפי הוגים רציניים. לפיכך, אם זוכה פרס נובל יורד לרמות רטוריקה כגון אלה, הרי שהדבר מטריד ומאכזב שבעתיים ומצריך בחינה יסודית יותר. בפרט, יש לשאול מה במהלך החיים של רמאללה העלה במחשבתו של סאראמאגו תמונות של מחנות ההשמדה הנאציים. אילו ראה סאראמאגו תורים של אלפי פלשתינים ממתינים לקטילתם השיטתית, למשל, או גופות של נשים, זקנים וטף אחרי שהורעלו בגז ונורו ממקלעים מוטלות זו על-גבי זו בערימות או נשרפות בכבשנים, אזי היה מקום להסכים שהאנלוגיה של סאראמאגו מוצדקת. אך אם סאראמאגו לא חזה בתופעות מעין אלה, יש לדרוש מה היה המניע שלו בניסוח אותה אנלוגיה עם מחנות המוות הנאציים. בעת ביקורו של סאראמאגו ברמאללה ב-2002, הייתה האינתיפאדה השנייה בשיאה. למחרת אותה מסיבת עיתונאים מעוררת מחלוקת, מחבל פלשתיני מן העיר טול כרם טבח בשלושים יהודים בסעודת ליל סדר בבית מלון בנתניה. כחלק מן המאמץ להכיל את גל הזוועות הפלשתיניות הגואה, הטילה ישראל מגבלות תנועה על חלקים מן הגדה המערבית וחבל עזה. הללו כללו סגרים סביב הערים הגדולות, מחסומים בדרכים ראשיות, ולחימה בתשתיות הטרור ששׂגשגו תחת שלטון הרשות הפלשתינית בהנהגתו של יאסר ערפאת. שום דבר שעשוי היה להזכיר ולו במעט את מחנות המוות לא היה. וכפי שעמיתיו של סאראמאגו סיפרו בעצמם, סטודנטים במכללות המשיכו להגיע להרצאות, בתי מלון המשיכו לארח מטיילים וילדים המשיכו לשחק ברחובות. כיצד, אם כן, עבר סאראמאגו מהגבלות תנועה לרצח עם? מדוע בחר סאראמאגו להשוות את רמאללה דווקא לאושוויץ? האנלוגיה של סאראמאגו לא נבחרה במקרה. היא נוסחה בקפידה ותוכננה היטב. אילו חפץ היה בתיאור סבל הפלשתינים תחת כיבוש, יכול היה סאראמאגו לבחור אנלוגיה מתוך שלל דוגמאות היסטוריות של עמים שחיו תחת כיבוש. אלא שהבחירה של סאראמאגו באנלוגיה זו מצביעה על כוונה זדונית יותר: טריוויאליזציה של הזוועות שנעשו נגד היהודים בשואה, כמו-גם הצגת הפלשתינים כקורבן לעלילת רצח-עם ישראלית-יהודית. ודאי, אנו משוכנעים, שאדם במעמדו של סאראמאגו מסוגל להבחין בעיווּת שבאנלוגיה שלו. ודאי שאין הוא יכול להיות כה חסר-רגישות עד כדי פגיעה בזכרונם הקולקטיבי של היהודים על-ידי השוואה בין התנאים ברמאללה לבין אלה באושוויץ. ודאי שאין הוא יכול להיות אנטישמי. יש לנו קושי מובן להצמיד את התואר "אנטישמי" לזוכה פרס נובל, מפני שאנטישמי הוא מי שמאמץ סטריאוטיפים פרימיטיביים על יהודים בעוד פרס הנובל נתפש כפסגת ההישג האנושי. אילו היה איכר פורטוגלי מייחס ליהודים "גזענות אובססיבית, פסיכולוגית ובלעדיוּתית בצורה פתולוגית" ומאשים שהיהודים "מגרדים ללא-הרף את פצעם כדי שימשיך לדמם, כדי שלא יהיה אפשר לרפאוֹ, והם מציגים אותו לעולם כאילו היה דגל", היה לנו קל יותר להסיק שהאיש ניזון מדעות ימי-ביניימיות חשוכות של היהודים כגזע ערוּם ומלא-כחש, כעם הזומם תמיד לתעתע בעולם לשם מניעיו החתרניים. אלא שבמקרה שלפנינו, אותו איכר פורטוגלי הוא ז'וזה סאראמאגו. מתחת למעטה של רדיפת השלום והתבונה הסבאית, סאראמאגו הוא, בזהה לג'ימי קרטר ולמייריד מגוואייר, זוכה פרס נובל ואנטישמי. ראוי שכך ייזכר.