אצ"ג מתפלמס עם ביאליק ב"כלפי תשעים ותשעה"

נִכְנַסְתִּי לָאָרֶץ כְּמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשָׁן

לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת

לְהוֹסִיף עוֹד גוּּף לְסַכִּינוֹ החַד שֶׁל הַגּוֹרַל הָעִבְרִי.

וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כְּמוֹ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַחִתּוּךְ שֶׁל פֶּצַע-

וּמַר לִי מְאד, אַךְ לָצֵאת אֵינִי רוֹצֶה מֵאוֹתוֹ הַחִתּוּךְ! (אורי צבי גרינברג, כָּל יחיד כָּמוני) המשורר אורי צבי גרינברג מזוהה יותר ממשוררים אחרים כמשורר המגיב למציאות, הכותב מתוך אמפתיה עם גורל העם, מתוך עומק החיתוך של הפצע. ואולי צריך לומר בפה מלא: כמשורר מגויס. לא פעם אנו שומעים שנלווית למונח "משורר מגויס" משמעות לוואי שלילית. יש לא פעם תחושה שבקרב אנשי הרפובליקה הספרותית, המונח הזה מעיד על פחיתות ערך של המשורר הכותב כשהוא מגויס לרעיון. בְּדידי הַווא עובדא: אני מוּדע לכך שבכל פעם שאני כותב שיר שמגיב למציאות, התחושה שלי אז שהמצפון האסתטי שלי כפוף למצפון האזרחי. השירה הצרופה, כך אומרים המומחים לספרות, היא שירה שהיא תכלית לעצמה. אנסה לנגוע בזיקה של אצ"ג ושל ביאליק לסוגיית הכתיבה על שאלות האומה. ביאליק היה מייסד ויושב-ראש ראשון של אגודת הסופרים העברים, ואין זה מקרי שאני מנסה לבחון סוגייה זו, כשאני יושב בעצמי על כיסא זה של יושב-ראש אגודת הסופרים העברים. ביאליק זכה בתואר "משורר לאומי". היו גם מי שהעניקו תואר זה לאצ"ג. אצ"ג היה מודע למעמדו של ביאליק. ובכל זאת, אצ"ג במניפסט הספרותי "כלפי תשעים ותשעה" מתפלמס עם ביאליק על שנטש את עמדת המשורר המגויס: אל נשכח שביאליק היה משורר מעורב שהביע עמדותיו בלי חשש, והוא גם זה שכתב במאמרו "שירתנו הצעירה" את הקביעה: "ה'אני' הפרטי של היחיד וה'אני' הכללי של האומה מובלעים ופתוכים זה בזה כאחד, ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף".(אודסה, כסלו תרפ"ו). ביאליק עמד בראש המשלחת שבדקה את הפרעות בקישינב (1904) וכתב את השיר "בעיר ההריגה", שלימים הפך למחולל האתוס של ההגנה היהודית. מייסדי "השומר", "בר גיורא" ושאר כוחות המגן התוודו שהשיר "בעיר ההריגה" שימש זרז לתפיסה של כוח המגן העברי. כך כתב ביאליק בשירו "בעיר ההריגה":

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

ואת אֶחיו הוקיע ביאליק:

וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים

אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,

נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".

עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,

וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים...

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ

הזעזוע שיצרה פואמה זו הוליד את מיתוס ההגנה!. והנה, למרות שביאליק היה מעורב בכתיבתו במציאות, אצ"ג כותב ומתריס כלפי ביאליק במניפסט שלו, שנתיים לאחר פרסום דבריו של ביאליק במאמרו "שירתנו הצעירה".

וכך כותב אצ"ג ב"כלפי תשעים ותשעה":

"בבקוע האור של המהפכה הציונית ברחובות ישראל הגלותיים, כשיהדות שלנו זו עמדה בטחב-הדממה ההיסטורית עוד מני נפילת שבתי צבי בערפל האסון העממי, שמענו בתוכנו שאגת ארי בשפת עבר: קמת, ביאליק, משורר לחזון זה, לא מצאת את אלוהי ישראל בדממה, מצאתיו ברעש.....כל מילה חדשה שיצאה מפי המשורר -כל מילה- ערטילאית. כל צירוף אותיות - דינמיט להתפוצצות..." וכאן הוא מגיע לעמדת המתריס: "ומשנתרבו הגייסות - נסתם הצוהר, בזמן ובמקום, אשר בו הציץ הארי בגחלי עיניים בוערות אל המרחב העברי. הי, ביאליק, אייכה?" ובשיר אחר שלו "כלב בית" הוא יוצא חוצץ שוב נגד ביאליק:

גַּם בְּיָאלִיק, גְּאוֹן הַשִּׁירָה הַזּוֹעֶמֶת-- -

הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִתַּחַת לִכְנַף

שְׁכִינָתוֹ הַשְּׁבוּרָה- - -

בָּנָה לוֹ אַרְמוֹן וַיְּהִי לְמַגִּיד

מְשָׁלִים, פְּסוּקִים, סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת...

ובהמשך:

קוּמָה עוּגָב הַשִּׁירָה הָעִבְרִית

נַגֵּן נִגּוּן הָאֲרִי בְּפִי בְּיָאלִיק...

בְּיָאלִיק, הֲפֹךְ שֻׁלְחָנְךְ הֶעָרוּךְ

וּבְזַעַם עֵינַיִם גָּרֵשׁ מְסֻבִּים!

אצ"ג רומז כאן לעלייתו ארצה של ביאליק ב-1924. מיד עם עלייתו יסד ביאליק מחדש את אגודת הסופרים העברים (שקמה בעצרת ב-1921 וגוועה מיד). ביאליק כונן את הכנס המייסד בתרפ"ה (1925), עבר להתגורר בבית שנבנה עבורו לפני הגיעו לכאן (היום זהו "בית ביאליק), וכונן את אירוע "עונג שבת" באולם "אוהל שם" בתל אביב. אצ"ג מלגלג על ביאליק שהפסיק לכתוב, עבר להתגורר בארמון ( ביתו החדש) ומספר סיפורי מעשיות (אירועי עונג שבת). ביאליק קִיים אז גם את אירועי אגודת הסופרים העברים בביתו החדש. אצ"ג ראה בו משורר מגויס שפרש מן השִירה, מן המערכה, מן המאבק על גורל העם. הוא קורא לו לגרש את המסובים באירועי עונג שבת ואגודת הסופרים ולעסוק בגורל העם... לסיום, אכן היה אצ"ג משורר של חזון הגאולה. ואנו הרוצים להיחשׂף לשירתו ולחזונו לא נהפוך שולחננו הערוך בטוב טעם וגם לא נגרש בזעם את המסובים שבאו לכאן. אני מברך את כל הקרואים שבאו לדבר אַצָגִית, ואנו הדוברים כאן - שְׂפתנו נִפתח ופינו יַגִיד. ברכות לכל העושׂים במלאכה. (נאום פתיחה של בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים בכנס על היצירה "כלפי תשעים ותשעה" של אורי צבי גרינברג, בבית מורשת אצ"ג, במעמד גאולה כהן , יו"ר בית מורשת אצ"ג, יוני 2011).